חברים מספרים

אמא מכבים

מאת
2 בנובמבר 2012, 15:43

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו בכסלו התשע"א, 03.12.2010

ממצפור מתת בבית חורון משוחח אב שכול בן ימינו עם אמם של בני חשמונאי, שילדיה נפלו בגבורה על תקומת האומה אך ניניה שיסו זה בזה צבאות יהודים. טובים נהיה מן החשמונאים

מצפור מתת בבית חורון

 בשנת 167 לפני הספירה, במרחק 15 ק"מ מערבה מהמקום שאנו יושבים בו, פרץ מרד המכבים. משפחה מופלאה, כהן זקן וחמשת בניו, העזו ונצחו. גם הקרב השלישי נגד סירון נערך ממש כאן, במעלה בית חורון. ההיסטוריונים לא יודעים לאתר. אולי בוואדי הזה, אולי בזה; אולי על ראש הגבעה של בית עור אל פוקא, ליד הדרך הרומית העתיקה. הוותיקים בינינו זכו לבקרה לפני ששלום אוסלו סגר את הגישה. אולי שם היה הקרב.

והם ניצחו, ובנו מחדש בית ומולדת. אלפיים שנה אחר כך הגיעו יהודים ובנו מחדש את בית חורון. אנו כולנו בנינו כאן מחדש בית ומולדת.

במקום זה שאנו יושבים בו כרגע, על הסלעים שהיו כאן לפני המצפור, שיחקה מתת עם חבריה ילדי היישוב בשנות התשעים, צימחו נעורים עם היישוב, בין סירה קוצנית לטיון דביק. המגלשה עומדת עכשיו במקום שנהגנו להדליק בו מדורות ל"ג בעומר.

הכתוב מספר שמתתיהו החשמונאי לא נהרג בקרב. הוא נפטר על מיטתו, מוקף בבניו, שנה אחר תחילת המרד. א-להים חסך ממנו את השכול, את בניו שנהרגו בקרבות, את מחיר הניצחון.

פעמים רבות שיחקתי עם ילדיי, יושב על הסלע, צופה על הוואדי, רואה בעיני רוחי את המכבים מזנקים מהמורדות על גדודי היוונים. חישבתי אז את חשבונם הכואב של בני חשמונאי. כמה עמקה הדמעה במשפחת מתתיהו לאחר מות הגבורה של הבנים.

אמם של המכבים אינה נזכרת בספר החשמונאים. אך היא הרי הייתה שם בכפר מודיעין, כמונו ישבה על הסלע, שומרת על בניה שצמחו גם הם בין סירה קוצנית לטיון דביק. אמא מכבים, אמם של גיבורים – איך חיכית כשהם לא שבו מן הקרבות?

אמא מכבים. איך רעד לבך ביום שבו נמשח בנך האחרון שמעון כנשיא ישראל, לאחר שארבעת אחיו נהרגו?

אמא מכבים, מי יודע לִבך.

ועוד שאלה נקבתי לאמא מכבים.

לסיפור של שושלת המכבים היה סוף טראגי. אמנם בזמן מלוכת יוחנן הורקנוס, נכד מתתיהו, הגיעה מלכות ישראל לשיא התהילה ולהתפתחות כלכלית ורוחנית, אך בנו יהודה אריסטובולוס הרג את אמו ורצח את אחיו. וניניו הורקנוס השני ואריסטובולוס השני לחמו איש באחיו, צבא יהודי מול צבא יהודי רצחו שבט ומשפחה ואיבדו את העצמאות היהודית לרומי.

אמא מכבים, זעמתי אז, יושב על הסלעים, צופה על ילדינו בין סירה קוצנית לטיון דביק, ועל המכבים המזנקים אל הוואדי. אמא מכבים, לו ידעת שנינייך ונכדייך יילחמו איש באחיו, יהרסו עם, מולדת ובית בשנאה ובאכזריות – האם כל זה היה כדאי?

אמא מכבים. איך המיית לילותייך לא עצרה שמש בגבעון, כאן מעל העמק? איך לא ניפץ זעמך אבן וסלע במעלה? עצב יומך, איך לא ביקע ערלת לב צאצאייך?

דרך אחת של נחמה והבטחה לנו, צאצאייך. הילדה ששיחקה כאן לפני עשרים שנה גדלה להיות לוחמת ומפקדת, כתבה על דרך והבטחה:

… יום אחד ישבתי בביסלמ"ש בשק"ם עם פסק זמן ומוקה ואמרתי לעצמי… סבא וסבתא שלי היו באושוויץ, סבא איבד אישה וילד, המשפחה המורחבת שלו נספתה. היטלר חשב שהוא יצליח להרוס את עם ישראל עד היסוד ולא הצליח. אני יושבת עם נשק ויכולה להגן על עצמי. אני נמצאת בתהליך הזה שנקרא תקומת מדינת ישראל. לא קל, אני מוותרת על הרבה דברים עכשיו, אבל אני מבינה שאני חלק מעם ישראל, חוליה בשרשרת… כך גם בעם ישראל לכל אחד יש אחריות.

אמא מכבים. בת מכבים.

כשהשמש שוקעת כאן, מדי ערב, במקום המופלא הזה שכולנו שותפים בו, אני שומע מדי ערב את קולה של מתת בת השש עשרה "חבר'ה, תראו את השקיעה". מול המולדת היפה אנו יודעים, אנו כואבים, אמא מכבים מה היו חייך.

היינו כאן מימות יהושע, שלמה המלך והמכבים ואנו כאן עם ילדינו. במקום הזה התחלנו בדרך המכבים. נבטיח לילדינו להמשיך, אך לא נחזור על טעותם וערלת לבם. טובים נהיה מן המכבים. בימים הקשים שעוד נכונו לנו נדע להילחם ולנצח כל שיעז להרים יד על מקום זה – על ביתנו. אנו נחזיק רובה ביד איתנה, אך נדע גם לא לכוונו אל אח – רק אל אויב. אנו רק נבנה ולא נהרוס ותמיד נהיה עם אחד ולא נשלח איש יד באחיו.

אמא מכבים, שכנה מן החצר האחורית, אמנו. אנו יודעים נפשך. אנו לא מתכוונים לסגור את הבסטה. אנו נשבעים לשמור על המקום, לעולם ועד ישחקו כאן ילדים בין סירה קוצנית לטיון דביק.

אמא מכבים.

מתת רוזנפלד–אדלר, בת בית חורון, נרצחה על ידי מחבל בתשס"ו 2005 בצומת גוש עציון יחד עם בת דודתה כנרת מנדל והנער עוז בן מאיר. "מצפור מתת" שעל ראש ההר בבית חורון נקרא על שמה, ומדי שנה נערך בו טקס יום הזיכרון. המצפור צופה על מעלה בית חורון העתיק, על גבעות מודיעין ועל שפלת החוף מנתניה עד עזה. הדברים שלפנינו הם דבריו של אביה של מתת, נפתלי (נייתי) רוזנפלד, שנישאו במקום ביום הזיכרון האחרון, ערב יום העצמאות השישים ושניים למדינת ישראל


תגובה אחת על “אמא מכבים”

  1. רבקה רוזנפלד הגיב:

    טובים נהיה מהמכבים!
    נוסף על גבורתם ועוז רוחם של דור האבות של המכבים, עלינו גם לזכור את התוצאות של מלחמת האחים של הצאצאים.

כתיבת תגובה