חברים מספרים

פרחים

מאת
15 באפריל 2013, 16:22

יום הזכרון. פקודת היום: מתת תניח פרחי -צפורן אדומים על קברי החללים בהר הרצל. לצורך כך הצמידו לה חייל ושלושה ארגזי פרחים.

מתת עוברת בין הקברים, קוראת את הכיתובים ומניחה את הפרחים על המצבות.

ליד קברים רבים מתגודדות המשפחות השכולות, מנקות את האבנים, מניחות פרחים ואבנים ומתייחדות עם זכר יקירן, אבל קברים רבים אחרים עומדים בדד, יתומים מאורחים. על הקברים האלה מניחה מתת את הפרחים בהתכוונות מיוחדת, בהדרת קודש ממש, קוראת לאט את השמות החרותים באבן ושפתיה דובבות תפילה לעילוי  נשמתם של המתים.

מעבר לכביש, בבית החולים שערי צדק, שוכבת במחלקה הגריאטרית אם שכולה, מרותקת למיטתה. זו לה השנה הראשונה, מזה שלושים וחמש שנה, שלא תפקוד את קבר בנה גולי, אשר נפל במלחמת ששת הימים. נחמת מעט יש לה בכך שאילנה, בתה, תעלה אל הקבר ואחר כך תבוא לבקר גם אצלה, ובינתיים היא מביטה דרך החלון ומעלה בעיני רוחה את חיוכו השמח של בנה.

השעות חולפות גם בהר הרצל, ולעת ערב נשאר עדיין ארגז שלם של פרחים שלא חולקו.

"נשאיר את הפרחים כאן ונלך" אומר החייל, "כבר ערב"

"לא" אומרת מתת, "יש לי רעיון".

הם חוצים את הכביש הראשי ויורדים לבית החולים שערי צדק. החולים זקוקים לפרחים יותר מן המתים, ויכולים להבחין בחיוכה של החיילת המחלקת אותם ובתום לבו של החייל שלצדה, הנושא את ארגז הפרחים ומאחל "החלמה מהירה" במאור פנים.

"אמא" שאלה מאוחר יותר אילנה את אמה החולה, "מנין הופיע כאן הזר הנחמד?  כשהייתי היום אצל גולי, מצאתי פרח כזה בדיוק מונח על המצבה".

"הפרחים כאן?" שאלה האם וזקפה את ראשה נדהמת, "חלמתי על חיילת, שהניחה נשיקה על מצחי ופרחים לצד מטתי: אבל הייתי בטוחה, שזהו רק חלום".

____________________________________________________

מתת רוזנפלד-אדלר נרצחה בהיותה בת 21, שבועות ספורים אחרי נישואיה.

היא ישבה בטרמפיאדיה בצומת הגוש לצד בת דודתה, כנרת מנדל. שתיהן נרצחו בפיגוע ירי.

לא הכרתי אותה בחייה. אחרי מותה קיוויתי לכתוב עליה ובמשך תקופה אספתי סיפורים אודותיה מחברים ובני משפחה. ומתוך הסיפורים עלתה דמותה היפה, ונדמה היה לי, שהכרתי אותה: מלאת אידאלים וחובבת אופנה, לוחמת ללא חת ורומנטית ללא תקנה, בלגניסטית ובעלת משנה סדורה: אשה צעירה מלאת חיים.

____________________________________________________

פורסם לראשונה ביום הזכרון תשע"א,  בסלון משלך , הסלון הספרותי של מיכל ווזנר,

 


תגובה אחת על “פרחים”

  1. מאת רבקה:

    חברה שרוצה בעילום שמה, כתבה לי: קראנו, התרגשנו, עשינו.
    בתוך קריאת הסיפורים על הנופלים ד' שם את עיניי על הסיפור של מתת – היא הופקדה לשים פרחים על הקברים של החיילים ומשסיימה ונשארו פרחים היא הלכה לשמח איתם חולים בשערי צדק הקרוב.
    אז לא היו לנו הרבה פרחים. זה הספיק לחדרים בודדים, אבל האנשים שם כבר לא הרגישו בודדים. השמחה האירה את הלבבות. אפילו ללא מילים.
    אז תודה מתת שלימדת אותנו חסד ותודה למי שכתב את הסיפור והביא אותו בפנינו. כי זכינו. כולנו.

כתיבת תגובה

יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.