חברים מספרים
עשרים דקות מ־443
מאת נפתלי רוזנפלד
28 בינואר 2014, 8:14
פורסם במוסף שבת של מקור ראשון ב-ערב סוכות תשע"ד
בצומת גימזו פניתי ימינה. מ-443 פניתי אל הנתיב המוליך לכביש 6.
אירוע של רגע, זה כל הסיפור.
במחשבה נוספת, היא הייתה במכוניתי כעשרים דקות וירדה בפנייה לכביש 5, סוגרת אחריה את הדלת בעדינות. מי סוגר דלת של מכונית בעדינות. הופיעה מן הגבעות של שפלת החוף ונעלמת ביניהן. עשרים דקות שהפכו לרגע אחד ארוך בהיסטוריה שלי.
אני חופז לנתיב המוליך לכביש 6, ולחות השפלה של סוף יולי נחה על האורנים בחורשה מימין, חסרי חיים עמדו, מייחלים למשב קריר.
ג'יפ שואג עוקף, חותך אותי בצבעי אדום לוהט ונצנצי כרום ותווית זועקת נפח מנוע של 2,600 סי. סי. עשרים מטר לפני הצומת חודר בכוח לטור המזדחל לאטו ועוקף את כל הפקק. רעם הכרום העוקף מותיר אותי מקלל את יומי בדכדוך מידרדר. הרבה דכדוך היה ברכב, הרבה אלפים בכל סקאלה שתבחר. רק המזגן הצליח לשמור מעט חיות, מאזן את מצב רוחי הקודר בין ג'יפ אדום לוהט בנצנוץ כרום ובין צהוב לח של גבעות שפלת החוף.
ברדיו דיבר בקול צרוד מתיישב מגוש קטיף ואני תהיתי למה הרדיו החדש שעלה לי כל כך הרבה כסף צורם בתדרים הגבוהים. הוא דיבר ודיבר ואצבעותיי מחפשות בעצבנות תדר ללא צרימות. הוא חפר וחפר על קסאמים נופלים והיה פיצוץ ולא היה פיצוץ, ואני מצאתי סוף סוף מפלט ב 1323 איי. אמ. אוסף ניחומים בבי בי סי אצל הבריטים מלונדון. השלווה הבריטית, ודאי.
ואז ראיתיה.
לרגלי האורנים היא עמדה מרימה יד. עולי הימים הללו בצמתים, קבצני מכוניות מכלים ימיהם על הכביש. מישהו צריך לחנך אותם. לחצתי על הגז, מתרחק מהצומת בשאט נפש.
לא הספקתי לבחון את פניה אך העיניים ירו עלי מבט. על הראש ראיתי מטפחת.
עצרתי. למרות הכול.
היא אמרה אחרי כן שזו ודאי הייתה השגחה פרטית. אני לא הבנתי מי צריך להשגיח על מי ולמה זה פרטי ושתקתי. אני חושב שזה היה פשוט מוזר, צעירה עם כסוי ראש על הכביש. העיניים. ועוד הדתיים האלו.
משב נעורים ריחף אל חלל הרכב כשפתחה את הדלת והתיישבה מאחור. מחליקה קמט על ברך, שולחת יד אל המטפחת מתקנת פיתול סורר.
מיד הרגשתי בבית.
הבית שלה.
בגד מוקפד בטעם נשיות של נעורים, שיזוף לאורך האצבעות הדקות. ואלו, האצבעות – יותר מכל. זורמות הן לאורך החלל בביטחון כובשות את המרחב בתנועה מלודית, בתנועה זורמת. אני מביט נפעם במראה. מי כמוני מבין באצבעות. ראיתי אצבעות כאלו יוצאות מרחם וראיתי אצבעות כשנשמעה האזעקה ביום כפור, ועוד.
חמש דקות נסיעה. אני שותק.
משהו בתוכי מתפתל, נמשך אל העיניים בצבע חום בוער. הביטחון שיורות עיניים אלו. אני מסיר מבט מן המראה, מהדק אצבעותיי על ההגה, מתמיד בשתיקה. זאת עלתה לי הרגע מן המדבר ועושה לי בית בלב הטריטוריה שלי.
מבט ממריא מעבר להגה, אני מנסה לברוח מהבית שלה אל הגבעות מסביב. אני נס אל לחות הקיץ של ארץ מובטחת הדבש שקוצי אדמתה מטיחים צהוב מנוכר בין גבעות השפלה.
"את דתיה?" אני, כלומר, לא אני. כלומר, כן. אני רק מוודא את זהות הפולש.
"כן" טור שיניים כעדר הקצובות שעלה מן הרחצה "זה בסדר. גם בצבא חייתי עם חבר'ה חילוניים שלא ידעו שאשה עם כסוי ראש היא דתיה"
"או טאליבן" אמרתי. לא, לא אמרתי. זה חרק במוחי הקודח בלאות.
"חשבתי שבנות דתיות לא משרתות בצבא"
"להיפך, השירות של בת דתית הוא שליחות. אנחנו מגיעות עם הערכים שלנו עם הבית שלנו לצבא. ערכים של יהודים וגם ערכים של בנות משכילות אסרטיביות שיודעות לתרום במקצועות שונים אף יותר מהבנים. שם בצבא הכול מתמזג לעם אחד, ומאד חשוב להביע את עצמך דווקא במקומות כאלה". כמו היום אני זוכר זאת, אלוהים, מילה במילה. אתה לא זכרת.
החריקות במוחי גברו "ערכים, ערכים, יאללה יאללה". חריקות בכאב של צהוב קוצני שעלה מקדמת המצח אל צדי הרקות במכות פטיש. אני מגביר את המזגן מחפש מרגוע תוהה בקול מה כבר יכולה בת דתית לעשות בצבא.
אל תוך חריקות הכאב נמסך לפתע קול המלאכים, התנגן מאחוריי בשלווה מספר אודות שירותה הצבאי.
סיפור של ילדה בת עשרים בארץ המובטחת. אולי בנאלי אולי מופלא.
תיכון, בגרות, מדרשה – "ממש לומדים ולא מקבלים איזה תעודה?", מצטיינת מופת גדודית בקורס קצינות, שירות פעיל ארוך בקו האש בעזה כקצינת תצפיות, את בעלה הכירה בתדריך לפני יציאה לפעילות. דתיים, חילוניים, חרדים, טעוני טיפוח – קלח סיפור של שותפות ואחווה. אני כל הזמן רציתי להידחף "גברת תפסיקי, ככה לא מדברים היום" אך החיוך הענק "התקופה שעברתי בקורס קצינים עם ענבל והדי ורעות גימל ורעות סמך הייתה מהיפות בחיי. למדנו להבין עד כמה דתיים וחילוניים יכולים לחיות יחד".
החיוך הענק. אלוהים.
"לאן כעת?"
"אני נוסעת לצימר בגולן"
"לבד לצימר, בטרמפים וללא חבר, סליחה שכחתי, הבעל ?"
בעלה משרת כקצין שריון בגולן ונמאס לה לחכות לו בבית. "כל כמה שבתות אני נוסעת לבלות שבת בבסיס בו שוהה הפלוגה שלו. אתה מכיר מישהו שלא אוהב להיות שבת בגולן" האצבעות הארוכות מפסלות באוויר תנועת שאלה מתפתלת עם סימן קריאה בסופן.
אני שותק, תוהה לרגע איך נראה הגולן ללא ג'קוזי, בצימר של מבנה בטון סורי בן שישים שנה בתוך בסיס צה"ל.
הבי.בי.סי החל מדבר לפתע על גוש קטיף. יש גבול, חשבתי, מנמיך ווליום, מחפש נואשות תחנה לרוות רגע נטול קדרות. ברשת ב' דיבר עדיין הבחור עם קסאמים נופלים ואז גברו הצרימות, נאלצתי להנמיך.
רציתי להגיד לה שאני בכלל לא בעניין, אבל נפלט לי משום מקום:
"זה לא נגמר שם בגוש קטיף?"
כל הזמן הם ברדיו, קיץ 2005 והם כובשים את המרחב. חודשים ארוכים אני נמלט והגוש קטיף הזה עד מחנק. מתדרי הרדיו ועד השיחות ליד פינת הקפה. מה קורה, מה בכלל קורה שם, שיגמרו כבר עם הסיפור הזה. הנה מישהו שיסביר לי חדשות שמעולם לא פרצו אל אופקיי. הללו, שקעו באותן שעות, שקעו הן וצרו לתוך צהוב קודר וצורם של סוף יומי עמוס העמל.
"אתה יודע" קולה שקט ויציב בנעימה רכה "מפריע לי שיש אנשים השמחים לאידם. אך יותר מכל מפריעה לי אדישות ההמונים. מפריע לי שאיש לא מתעניין בגורלם של אנשים שמגורשים מבתיהם".
"הבנתי את הרמז" רציתי לספר לה על צהוב קודר ולח, אבל "בואי נתחיל מן ההתחלה, איפה עומד הסיפור הזה של גוש קטיף?" משהו מעניין מתחיל בתוך הצהוב.
היא התחילה מההתחלה. זה היה אי שם בתקופת דוד המלך, כך היא טענה בטון בטוח של אלוף פיקוד. היה שם הרבה "עם ישראל" "מולדת" "עם אחד" "חוסן מוסרי" שנחצבו מלב רגיש, בשפה שקטה ובהירה של אחת שיודעת לאן הדרך הולכת. ואני כבר שנים לא יודע לאן הדרך וגרוע מכך – אני כבר לא רוצה לדעת. ופה ועכשיו מישהו מקיץ את נרדמיי שאבדו לי. אני נוטש לאיטי את הצהוב הלח, מרחף ונסחף לתוך שיעור חינוך. גומע מילים ששכחתי מאז נעוריי עמוסי הלהט שהלך לפני בעמוד ענן. הלהט שנמחץ תחת רציונליות צינית של היום יום הצהוב. של טויוטה יד שלישית צרומת רדיו בת חמש עשרה שנים, חוזרת מעמל יומי אכול המשכנתא והמילואים בטעם דבש מובטח.
גברת זאת יודעת עבור מה כדאי לקום כל בקר בארץ המובטחת. ואני צורח שתיקה אחת כל בקר.
שיעור החינוך התנגן מאחורי והגבעות החלו נצבעות בירוק. על סקאלת הדיכאון נרשמה ירידה חדה, פתחתי חלון אל גוונים של קיץ ישראלי שעלזו במרחב. זוטה לבנה ומרוות יהודה פרחו בלבן וסגול לצד הדרך. איך מעולם לא הבחנתי בהן.
"את לא חושבת שמסוכן לבחורה כמוך לנסוע בטרמפים"
"אתה רואה, דווקא זכיתי לקיים כך "פנים אל פנים".
"הפנים של מי" תהיתי, צובר עוד תהיה עם הגברת הזאת.
"כל מפגש כזה פנים אל פנים מקרב אותנו, כולנו רבים כל הזמן אתה לא חושב שצריך לפעול לקצת יחד" ואני כולי קנאה בטעם חמוץ מתוק. פעם, בטרם קפצה עלי הזקנה, זה לא נשמע לי ציני.
בפניה לכביש 5 היא ירדה. " קוראים לי מתת" היא אמרה וסגרה את הדלת בעדינות, חוזרת אל גבעות השפלה. מי סוגר היום דלת בעדינות. עשרים דקות נסענו יחד, רגע ארוך בהיסטוריה שלי.
לפתע התחלתי לשיר בקול בתוך הרכב, דוהר הלאה אל הקיץ הישראלי. דרכי עולזת בין שיח אברהם שולח גוונים של סגול מעבר לעיקול ותורמוס ההרים מאותת לי בכחול בוהק לפני היעלמות אל סוף עונתו. אני אל משהו טוב שוודאי מחכה לי בביתי, שם, בארץ זבת חלב ודבש.
מאז, כל פעם שאני פונה ימינה מ 443 בצומת גימזו, אני מתחיל לשיר ברכב. חוץ מהפעמים שאני בוכה.
לזכרה של מתת רוזנפלד שנרצחה בערב סוכות תשס"ו
עם בת דודתה כנרת מנדל והנער עוז בן מאיר הי"ד
