רבקה שלום. אני מצטערת שלא יכולתי להגיע לערב לזכרה של מתת. לא התאפשר לי להגיע מהצבא. רציתי לומר לך שאני כל כך מעריכה את הצורה שבה אתם מתמודדים עם האובדן, המפגשים האלה מחזקים אותנו. אני לא רוצה להוסיף על הכאב אך אני רוצה לשתף אותך בכך שמתת חסרה לי. אני כל כך מתגעגעת אליה, למרות שבתקופה האחרונה לא היינו בקשר היא תמיד היתה ותהיה כל כך חשובה לי. יש אנשים שדי בשיחה אחת איתם בכדי שישאירו בך חותם כל כך עמוק. ונפלה בחלקי הזכות ליותר מכך. היא מלווה אותי במחשבותיי. אני חושבת על כך שהוקסמתי ממנה עוד מהטירונות. על השיחות לתוך הלילה במשמרות בטלפון בין חמ"ל נצרים לחמ"ל כיסופים, על בה"ד 1 שלמרות שלא היינו באותה פלוגה מצאנו זמן ליהנות אחת בחברת השנייה, על ההשלמה. הפעם האחרונה שראיתי אותה הייתה כשהיא לבושה בשמלת הכלה, כל כך יפה.. אני עוברת בראשי על אותם רגעים וגם בתיאורם לקרובים אליי אני לא יכולה להמחיש את העוצמה שלהם, את העושר שמתת העניקה בכל שיחה, את החוכמה שלה. היא לימדה אותי כל כך הרבה, גרמה לי להרחיב את ראייתי, לשנות תפיסותיי. מיחסי אנוש, דרך הדת, השיחות איתה על ההינתקות, ההתייעצויות, האירועים.. מתת כל כך חסרה לי. כל כך מיוחדת. בסתר ליבי הערצתי אותה, את החוכמה, את הדעתנות, את הנחישות שלה וכוח הרצון. את האופטימיות שלה ולא מתוך תמימות אלא מתוך אמונה, את אהבתה למדינה, לחיים, את הטוב שבה. אני מודה לאלוהים על המעט שכן היה לי איתה. תשמרו על עצמכם אוהבת ר. ס.

[פורסם ב"מעט מן האור", במלאות 30 להירצחן של מתת רוזנפלד-אדלר ובת דודתה כנרת מנדל, בצומת גוש עציון בואכה אפרתה על דרך האבות, בדרכן לעבר ביתן בישוב כרמל שבדרום הר חברון.] מתת רוזנפלד-אדלר, שירתה כקצינת תצפיות בנצרים, ובמשך שנתיים יום ולילה הגנה בגופה על גוש קטיף ועם ישראל, ולא נמצא מי שיגן עליה, עת כדורי מחבלים השיגוה. בכוח אישיותה הפכה הקצינה הלוחמת לחברתם המאומצת של תושבי נצרים ופעלה רבות לתמיכה ועידוד בשעות הקשות שלפני הגירוש. לאחר שחרורה מצה"ל חזרה לגוש קטיף למאבק האחרון לפני העקירה. בתמונה (המופיעה בעמוד האודות על מתת) ניתן לראות את מתת רוזנפלד – אדלר הי"ד, נוטעת בחממות גדיד, שלושה שבועות לפני תחילת הגירוש, חודש לאחר שחרורה מצה"ל ושבוע אחד בלבד לאחר חתונתה. מתת שתלה באמונה ובתקווה שעוד תזכה להנות ממעשי ידיה. המאמין ה"ריאליסט", יתבונן בתמונה בציניות, וישאל אם לא היה עדיף לתת את כל הכסף שהושקע באדמה לטיפול בפליטי הגוש ששוהים עכשיו במלונות. "הרי גם ככה לא היה סיכוי לגוש" יאמר הריאליסט, "ההחלטה עברה בהצבעת ממשלה ובכנסת. סתם ביזבזו כסף מתוך ניסיון עקר לחכות לנס". והציניקן יסכם שלא רק שגוש קטיף נחרש, נשרף ונמסר לידי בני ניכר, אלא גם נחתמה מסכת חייה של מתת ברצח המתועב בצומת גוש עציון. רצח שהתאפשר גם הוא ע"י החלטת הממשלה שאפשרה למחבלים מעבר חופשי, למרות ההתראות הרבות שהיו על פיגועי ירי. אבל מי שהכיר את מתת, יכול ללמוד מתמונתה משהו על עשיה מתוך אמונה ומידת הביטחון בה'. כך הכירוה חברותיה, תלמידיה הרבים בבני עקיבא, פיקודיה בצבא שנהו אחריה, וכל הרבים שהספיקה ללמד בחייה הקצרים. העשיה מתוך אמונה מול ציניות וספקנות היה האור שהפיצה לכולם. התמונה מסמלת שני דברים שכבר אינם איתנו עוד, שני חלומות של ציבור חולם ומאמין. חלומות שהיו, גדלו וטופחו לאיטם יום יום במשך 20 שנה ובתוך 20 דקות נגנזו. ב 20 דקות הרס הבולדוזר כל בית, וב 20 דקות גוללו את העפר על קברה של מתת. בכל זאת, מתת מעולם לא התחרטה על הזרעים שזרעה. יחד עם אנשי הפלדה מהגוש המשיכו את מפעל הגידול החקלאי על אף חרב החורבן שעמד לנחות. מתת יחד עם אנשי הגוש היו ויהיו לנו לעד מופת של עשיה מתוך אמונה וביטחון בקב"ה ובאמונתינו בבניה במולדת. לע"נ נשמת הקדושות מתת רוזנפלד-אדלר וכנרת מנדל ארץ אל תכסי דמן

חברים יקרים, הפעילות הכתומה זיכתה אותי במפגשים עם מספר דמויות מיוחדות. כידוע לכם באמצע יולי ירדנו לנתיבות ולכפר מיימון, בתחילת אוגוסט לשדרות – אופקים ובאמצע אוגוסט למחרת ט' באב התפצלנו למספר מוקדים. ביום למחרת העצרת בשדרות (כ"ז תמוז) כשהיינו בפארק אופקים נקראנו ע"י מטה "יהודי לא מגרש יהודי" להשתתף בפעילות "פנים אל פנים" בבית ספר גדול באופקים בו כוחות הגירוש עברו "הכנה מנטלית אחרונה" לקראת הגירוש הקרב ובא. הגענו רגלית לאזור בית הספר. השעה הייתה שעת אחה"צ מוקדמת ביום חם מאד. רוב החבר'ה התמקמו מול הכניסה לבית הספר והפגינו עם שלטים, ומגפונים. רק מיעוט קטן חצה את הכביש, התחמק באלגנטיות מהשוטרים וניסה ליצור קשר בלתי אמצעי עם החיילים ובעיקר עם הקצינים, שסיימו זה עתה את "ההכשרה המנטלית היומית" שלהם, והיו בדרכם לעלות לרכבים ולאוטובוסים לכיוון "עיר האוהלים". היו שם 3-4 בחורות צעירות. בלטה מאד בחורה עם כיסוי ראש, ששוחחה עם החיילים ובעיקר עם הקצינים בנועם ובתבונה וזכתה לקשב רב. לא הכרתי אותה קודם אך בין שיחה לשיחה עקבתי אחריה בהערכה גדולה. היה בה שפע של חן, פנימי וחיצוני, שכל טוב, וביטחון עצמי. היא לא התנשאה, ולא התנצלה. בחורה צעירה מדברת עם אלופי משנה בגובה העיניים. בין השאר, היא אמרה דברים נוקבים על מחיר הדמים אותו נשלם ממתקפות טרור אם אכן יתבצע החורבן, והמחבלים יזכו באותה רוח גבית. כל דבריה נאמרו ללא שמץ של "התלהמות". אדרבה, היא שידרה אצילות וכבוד. עם החיילים הצעירים קשה היה לתקשר, הרי רק לפני דקות בכירי הפסיכולוגים בצה"ל טחנו להם את "נוהל הקרב" החדש: אל תיצרו קשר עין! אל תגיבו! אך היו שם גם כמה וכמה אלופי משנה, וניכר היה שדבריה שיוצאים מן הלב, מוצאים נתיבות לתודעתם והתפתחה במקום שיחה "חופשית" באופן יחסי. (ביקשתי מהקצינים לא להזדהות ולדבר בחופשיות). לאחר כחצי שעה אחרוני הקצינים עזבו את המקום. נפרדתי לשלום מאותה בחורה, הצטרפתי לכמה חברים נוספים מקיבוץ לביא ושמנו את פעמינו חזרה לכיוון פארק אופקים. בפארק אופקים נתבקשתי לארגן כ- 10 חברה המוכרים לי היטב (!) ולהצטרף להליכה לילית, וכך היה. לא נאריך, אך בקצרה רבה, בסיום הליכה שקטה מאד (השטח שרץ "מעגלים" של כוחות ביטחון) של כ- 10 קילומטר, קצת לפני אור ראשון, מעל 200 חבר'ה עמוסי ציוד ומים מפתיעים את כל כוחות המשטרה והצבא ונכנסים בריצה קלה ליישוב ניסנית בצפון הרצועה. זה היה בבוקר כ"ח תמוז. החבר'ה היו סטודנטים מתא כתום, מרצים מחוג הפרופסורים, קבוצה גדולה מהגולן, קיבוצניקים מהצפון ועוד הרבה חבר'ה טובים שלא הכרתי. היה לילה חשוך, הלכנו בדממה בטור עורפי, כך שאת רוב החברים לטור ראיתי רק בבוקר… זמן קצר אחרי כניסתנו לניסנית נעצרנו, הובלנו למשטרת "ארז", התפללנו שחרית, ורוכזנו במשטח שהקיף את בניין המשטרה. הייתה כמובן תכונה רבה. לא כל יום משטרת ארז לוכדת מעל 200 קרימינלים "על חם". לפיכך כוחות צבא הובהלו למקום בכדי לארגן טבעת של חיילים סביבנו שמא ננסה לברוח… . למרות שלרובנו לא היו כוונות להיעצר, מצב הרוח היה מצוין, אך כיוון שהלכנו כל הלילה, והיינו קצת עייפים ורעבים, ישבנו, שתינו ואכלנו משהוא, התחילו טלפונים הביתה, ל-"חוננו", וכו. ופתאום אני רואה את אותה בחורה צעירה ונמרצת עם כיסוי הראש (מאתמול…) עומדת בסמוך לחיילים ומשוחחת איתם על ענייני דיומא- "פנים אל פנים". אחד החיילים רצה להניח תפילין והיא כמובן דאגה לעניין מייד. לאחר כשעה נוספת נלקחנו באוטובוסים דרומה לכלא אוהלי קידר. שם היינו סגורים באוטובוסים כמה שעות טובות. רובנו שוחררנו בתנאים מגבילים לאחר שהזדהינו, והתחלנו לנוע צפונה הביתה. את "אותה בחורה" לא ראיתי יותר. היא לא הייתה באוטובוס איתי באוהלי קידר, ובפעילויות בהמשך היינו כנראה במקומות אחרים. עד ש… עד שפתחתי עיתון בחג ראשון של סוכות, וראיתי את תמונתה בעיתון. כלום לא השתנה. אותה בחורה, אותו כיסוי ראש, אותה חולצה, אותו צמיד כתום ואותו חיוך מקסים, כשהיא סמוכה לאותה שורת החיילים שהובאו לשמור עלינו במשטרת ארז. היא נרצחה בפיגוע בצומת גוש עציון . שמה מתת רוזנפלד- אדלר הי"ד. יהי זכרה הקדוש לברכה בשורות טובות, ישועות ונחמות. חג שמח ומועדים לשמחה מוטי

למתת ועכשיו מתחיל קצת חורף וכמו אז אי שם בין שמיים קרועים ושקיעות אדומות מרימון בין דיונות של חול ובתים אפורים כתבת לי מכתב ארוך עלינו – מי אנחנו על הארץ הזו שהאמנת בה כל כך וביקשת תגובה ולא כתבתי עד היום הזה. ואת זכורה לי כל כך יפה ונקייה מכל איפור מכל מסיכה עם צמה ארוכה ארוכה צנועה ועם זאת הנוכחות שלך היכתה בכולנו בכל פעם שנכנסת לעמידה בתוך כל המלחמה החיוך הצחור שלך והעיניים הטובות שלך נתנו בנו אנושיות ואמונה. והיו לנו הרבה ויכוחים כי תמיד עמדת על שלך על העקרונות על המבצעיות על הרעות ואני לפעמים הייתי מביטה ונצבטת מקנאה יש בך כזו אמונה שרובנו איבדנו מזמן. זה לא נתפס. באנו כולנו אליך בטח שראית איך הלכנו אחריך כמו אז בטח אמרת לעצמך שהיינו צריכים להישאר בחזית בטח חייכת וליטפת אותנו וליטפת את ישראל שבכה תפילה קורעת לב. ויש לך חלק גדול בהתחזקות שבי מתת האל היית ועדיין. ועכשיו את בטח יודעת כי בזכותך כולנו נתאחד פעם בשנה. בדמיוני אני רואה אותך שם למעלה עובדת נחרצות מתקתקת עבודה כי מלאכים חוזרים למקומם. יום ראשון ירד היורה הגשם הראשון כמה שעות אחרי שהלכת שלקחו אותך מאיתנו ונזכרתי באותה שיחה ארוכה בגשם ההוא החזק שירד עלינו שכשישבנו בשלוש בבוקר מול שייח עג'לין כשהכוח היה בחוץ ודאגנו כל כך ודיברת איתי על מוות וכמה חשובה העבודה שלנו פה ההגנה שלנו על נצרים בפרט ועל העם הזה (שכל כך ניסית להראות לי את השייכות את ההבדל בין ארץ למדינה) בכלל. ועינייך ברקו מאמונה טהורה בתוך המבול ששטף את הכל והגדר האינדיקטיבית לא הפסיקה לצפצף. ובמכתב ההוא כתבת, שאת עם נשק יכולה להגן על עצמך. ולא היה מי שיגן עלייך לפני ערב חג הסוכות לא היה מי שיגן עלינו מלכתך. (לזכר מתת רוזנפלד – אדלר שנרצחה ביום ראשון של גשם בצומת גוש עציון)

מן המצפור בבית חורון משוחח אב שכול בן ימינו עם אימם של בני חשמונאי, שילדיה נפלו בגבורה על תקומת האומה אך ניניה שיסו זה בזה צבאות יהודים. טובים נהיה מן החשמונאים מצפור מתת בבית חורון בשנת 167 לפני הספירה, במרחק 15 ק"מ מערבה מהמקום שאנו יושבים בו, פרץ מרד המכבים. משפחה מופלאה, כהן זקן וחמשת בניו, העזו ונצחו. גם הקרב השלישי נגד סירון נערך ממש כאן, במעלה בית חורון. ההיסטוריונים לא יודעים לאתר. אולי בוואדי הזה, אולי בזה; אולי על ראש הגבעה של בית עור אל פוקא, ליד הדרך הרומית העתיקה. הוותיקים בינינו זכו לבקרה לפני ששלום אוסלו סגר את הגישה. אולי שם היה הקרב. והם ניצחו, ובנו מחדש בית ומולדת. אלפיים שנה אחר כך הגיעו יהודים ובנו מחדש את בית חורון. אנו כולנו בנינו כאן מחדש בית ומולדת. במקום זה שאנו יושבים בו כרגע, על הסלעים שהיו כאן לפני המצפור, שיחקה מתת עם חבריה ילדי היישוב בשנות התשעים, צימחו נעורים עם היישוב, בין סירה קוצנית לטיון דביק. המגלשה עומדת עכשיו במקום שנהגנו להדליק בו מדורות ל"ג בעומר. הכתוב מספר שמתתיהו החשמונאי לא נהרג בקרב. הוא נפטר על מיטתו, מוקף בבניו, שנה אחר תחילת המרד. א-להים חסך ממנו את השכול, את בניו שנהרגו בקרבות, את מחיר הניצחון. פעמים רבות שיחקתי עם ילדיי, יושב על הסלע, צופה על הוואדי, רואה בעיני רוחי את המכבים מזנקים מהמורדות על גדודי היוונים. חישבתי אז את חשבונם הכואב של בני חשמונאי. כמה עמקה הדמעה במשפחת מתתיהו לאחר מות הגבורה של הבנים. אמם של המכבים אינה נזכרת בספר החשמונאים. אך היא הרי הייתה שם בכפר מודיעין, כמונו ישבה על הסלע, שומרת על בניה שצמחו גם הם בין סירה קוצנית לטיון דביק. אמא מכבים, אמם של גיבורים – איך חיכית כשהם לא שבו מן הקרבות? אמא מכבים. איך רעד לבך ביום שבו נמשח בנך האחרון שמעון כנשיא ישראל, לאחר שארבעת אחיו נהרגו? אמא מכבים, מי יודע לִבך. ועוד שאלה נקבתי לאמא מכבים. לסיפור של שושלת המכבים היה סוף טראגי. אמנם בזמן מלוכת יוחנן הורקנוס, נכד מתתיהו, הגיעה מלכות ישראל לשיא התהילה ולהתפתחות כלכלית ורוחנית, אך בנו יהודה אריסטובולוס הרג את אמו ורצח את אחיו. וניניו הורקנוס השני ואריסטובולוס השני לחמו איש באחיו, צבא יהודי מול צבא יהודי רצחו שבט ומשפחה ואיבדו את העצמאות היהודית לרומי. אמא מכבים, זעמתי אז, יושב על הסלעים, צופה על ילדינו בין סירה קוצנית לטיון דביק, ועל המכבים המזנקים אל הוואדי. אמא מכבים, לו ידעת שנינייך ונכדייך יילחמו איש באחיו, יהרסו עם, מולדת ובית בשנאה ובאכזריות – האם כל זה היה כדאי? אמא מכבים. איך המיית לילותייך לא עצרה שמש בגבעון, כאן מעל העמק? איך לא ניפץ זעמך אבן וסלע במעלה? עצב יומך, איך לא ביקע ערלת לב צאצאייך? דרך אחת של נחמה והבטחה לנו, צאצאייך. הילדה ששיחקה כאן לפני עשרים שנה גדלה להיות לוחמת ומפקדת, כתבה על דרך והבטחה: … יום אחד ישבתי בביסלמ"ש בשק"ם עם פסק זמן ומוקה ואמרתי לעצמי… סבא וסבתא שלי היו באושוויץ, סבא איבד אישה וילד, המשפחה המורחבת שלו נספתה. היטלר חשב שהוא יצליח להרוס את עם ישראל עד היסוד ולא הצליח. אני יושבת עם נשק ויכולה להגן על עצמי. אני נמצאת בתהליך הזה שנקרא תקומת מדינת ישראל. לא קל, אני מוותרת על הרבה דברים עכשיו, אבל אני מבינה שאני חלק מעם ישראל, חוליה בשרשרת… כך גם בעם ישראל לכל אחד יש אחריות. אמא מכבים. בת מכבים. כשהשמש שוקעת כאן, מדי ערב, במקום המופלא הזה שכולנו שותפים בו, אני שומע מדי ערב את קולה של מתת בת השש עשרה "חבר'ה, תראו את השקיעה". מול המולדת היפה אנו יודעים, אנו כואבים, אמא מכבים מה היו חייך. היינו כאן מימות יהושע, שלמה המלך והמכבים ואנו כאן עם ילדינו. במקום הזה התחלנו בדרך המכבים. נבטיח לילדינו להמשיך, אך לא נחזור על טעותם וערלת לבם. טובים נהיה מן המכבים. בימים הקשים שעוד נכונו לנו נדע להילחם ולנצח כל שיעז להרים יד על מקום זה – על ביתנו. אנו נחזיק רובה ביד איתנה, אך נדע גם לא לכוונו אל אח – רק אל אויב. אנו רק נבנה ולא נהרוס ותמיד נהיה עם אחד ולא נשלח איש יד באחיו. אמא מכבים, שכנה מן החצר האחורית, אמנו. אנו יודעים נפשך. אנו לא מתכוונים לסגור את הבסטה. אנו נשבעים לשמור על המקום, לעולם ועד ישחקו כאן ילדים בין סירה קוצנית לטיון דביק. אמא מכבים. [[ מתת רוזנפלד–אדלר, בת בית חורון, נרצחה על ידי מחבל בתשס"ו 2005 בצומת גוש עציון יחד עם בת דודתה כנרת מנדל והנער עוז בן מאיר. "מצפור מתת" שעל ראש ההר בבית חורון נקרא על שמה, ומדי שנה נערך בו טקס יום הזיכרון. המצפור צופה על מעלה בית חורון העתיק, על גבעות מודיעין ועל שפלת החוף מנתניה עד עזה. הדברים שלפנינו הם דבריו של אביה של מתת, נפתלי (נייתי) רוזנפלד, שנישאו במקום ביום הזיכרון האחרון, ערב יום העצמאות השישים ושניים למדינת ישראל

יום הזכרון. פקודת היום קורס קצינים 2003: הצוערים מתת ומ. יניחו פרחי -צפורן אדומים על קברי החללים בהר הרצל. לצורך כך קיבלו שלושה ארגזי פרחים. מתת עוברת בין הקברים, קוראת את הכיתובים ומניחה את הפרחים על המצבות. ליד קברים רבים מתגודדות המשפחות השכולות, מנקות את האבנים, מניחות פרחים ואבנים ומתייחדות עם זכר יקירן, אבל קברים רבים אחרים עומדים בדד, יתומים מאורחים. על הקברים האלה מניחה מתת את הפרחים בהתכוונות מיוחדת, בהדרת קודש ממש, קוראת לאט את השמות החרותים באבן ושפתיה דובבות תפילה לעילוי נשמתם של המתים. מעבר לכביש, בבית החולים שערי צדק, שוכבת במחלקה הגריאטרית אם שכולה, מרותקת למיטתה. זו לה השנה הראשונה, מזה שלושים וחמש שנה, שלא תפקוד את קבר בנה גולי, אשר נפל במלחמת ששת הימים. נחמת מעט יש לה בכך שאילנה, בתה, תעלה אל הקבר ואחר כך תבוא לבקר גם אצלה, ובינתיים היא מביטה דרך החלון ומעלה בעיני רוחה את חיוכו השמח של בנה. השעות חולפות גם בהר הרצל, ולעת ערב נשאר עדיין ארגז שלם של פרחים שלא חולקו. "נשאיר את הפרחים כאן ונלך" אומר מ., "כבר ערב" "לא" אומרת מתת, "יש לי רעיון". הם חוצים את הכביש הראשי ויורדים לבית החולים שערי צדק. החולים זקוקים לפרחים יותר מן המתים, ויכולים להבחין בחיוכה של החיילת המחלקת אותם ובתום לבו של החייל שלצדה, הנושא את ארגז הפרחים ומאחל "החלמה מהירה" במאור פנים. "אמא" שאלה מאוחר יותר אילנה את אמה החולה, "מנין הופיע כאן הזר הנחמד? כשהייתי היום אצל גולי, מצאתי פרח כזה בדיוק מונח על המצבה". "הפרחים כאן?" שאלה האם וזקפה את ראשה נדהמת, "חלמתי על חיילת, שהניחה נשיקה על מצחי ופרחים לצד מטתי: אבל הייתי בטוחה, שזהו רק חלום". [[פורסם לראשונה ביום הזכרון תשע"א בסלון משלך , הסלון הספרותי של הסופרת מיכל ווזנר . מיכל: "..לא הכרתי אותה בחייה. אחרי מותה קיוויתי לכתוב עליה ובמשך תקופה אספתי סיפורים אודותיה מחברים ובני משפחה. ומתוך הסיפורים עלתה דמותה היפה, ונדמה היה לי, שהכרתי אותה: מלאת אידאלים וחובבת אופנה, לוחמת ללא חת ורומנטית ללא תקנה, בלגניסטית ובעלת משנה סדורה: אשה צעירה מלאת חיים" ]]

בצומת גימזו פניתי ימינה. מ-443 פניתי אל הנתיב המוליך לכביש 6. אירוע של רגע, זה כל הסיפור. במחשבה נוספת, היא הייתה במכוניתי כעשרים דקות וירדה בפנייה לכביש 5, סוגרת אחריה את הדלת בעדינות. מי סוגר דלת של מכונית בעדינות. הופיעה מן הגבעות של שפלת החוף ונעלמת ביניהן. עשרים דקות שהפכו לרגע אחד ארוך בהיסטוריה שלי. אני חופז לנתיב המוליך לכביש 6, ולחות השפלה של סוף יולי נחה על האורנים בחורשה מימין, חסרי חיים עמדו, מייחלים למשב קריר. ג'יפ שואג עוקף, חותך אותי בצבעי אדום לוהט ונצנצי כרום ותווית זועקת נפח מנוע של 2,600 סי. סי. עשרים מטר לפני הצומת חודר בכוח לטור המזדחל לאטו ועוקף את כל הפקק. רעם הכרום העוקף מותיר אותי מקלל את יומי בדכדוך מידרדר. הרבה דכדוך היה ברכב, הרבה אלפים בכל סקאלה שתבחר. רק המזגן הצליח לשמור מעט חיות, מאזן את מצב רוחי הקודר בין ג'יפ אדום לוהט בנצנוץ כרום ובין צהוב לח של גבעות שפלת החוף. ברדיו דיבר בקול צרוד מתיישב מגוש קטיף ואני תהיתי למה הרדיו החדש שעלה לי כל כך הרבה כסף צורם בתדרים הגבוהים. הוא דיבר ודיבר ואצבעותיי מחפשות בעצבנות תדר ללא צרימות. הוא חפר וחפר על קסאמים נופלים והיה פיצוץ ולא היה פיצוץ, ואני מצאתי סוף סוף מפלט ב 1323 איי. אמ. אוסף ניחומים בבי בי סי אצל הבריטים מלונדון. השלווה הבריטית, ודאי. ואז ראיתיה. לרגלי האורנים היא עמדה מרימה יד. עולי הימים הללו בצמתים, קבצני מכוניות מכלים ימיהם על הכביש. מישהו צריך לחנך אותם. לחצתי על הגז, מתרחק מהצומת בשאט נפש. לא הספקתי לבחון את פניה אך העיניים ירו עלי מבט. על הראש ראיתי מטפחת. עצרתי. למרות הכול. היא אמרה אחרי כן שזו ודאי הייתה השגחה פרטית. אני לא הבנתי מי צריך להשגיח על מי ולמה זה פרטי ושתקתי. אני חושב שזה היה פשוט מוזר, צעירה עם כסוי ראש על הכביש. העיניים. ועוד הדתיים האלו. משב נעורים ריחף אל חלל הרכב כשפתחה את הדלת והתיישבה מאחור. מחליקה קמט על ברך, שולחת יד אל המטפחת מתקנת פיתול סורר. מיד הרגשתי בבית. הבית שלה. בגד מוקפד בטעם נשיות של נעורים, שיזוף לאורך האצבעות הדקות. ואלו, האצבעות – יותר מכל. זורמות הן לאורך החלל בביטחון כובשות את המרחב בתנועה מלודית, בתנועה זורמת. אני מביט נפעם במראה. מי כמוני מבין באצבעות. ראיתי אצבעות כאלו יוצאות מרחם וראיתי אצבעות כשנשמעה האזעקה ביום כפור, ועוד. חמש דקות נסיעה. אני שותק. משהו בתוכי מתפתל, נמשך אל העיניים בצבע חום בוער. הביטחון שיורות עיניים אלו. אני מסיר מבט מן המראה, מהדק אצבעותיי על ההגה, מתמיד בשתיקה. זאת עלתה לי הרגע מן המדבר ועושה לי בית בלב הטריטוריה שלי. מבט ממריא מעבר להגה, אני מנסה לברוח מהבית שלה אל הגבעות מסביב. אני נס אל לחות הקיץ של ארץ מובטחת הדבש שקוצי אדמתה מטיחים צהוב מנוכר בין גבעות השפלה. "את דתיה?" אני, כלומר, לא אני. כלומר, כן. אני רק מוודא את זהות הפולש. "כן" טור שיניים כעדר הקצובות שעלה מן הרחצה "זה בסדר. גם בצבא חייתי עם חבר'ה חילוניים שלא ידעו שאשה עם כסוי ראש היא דתיה" "או טאליבן" אמרתי. לא, לא אמרתי. זה חרק במוחי הקודח בלאות. "חשבתי שבנות דתיות לא משרתות בצבא" "להיפך, השירות של בת דתית הוא שליחות. אנחנו מגיעות עם הערכים שלנו עם הבית שלנו לצבא. ערכים של יהודים וגם ערכים של בנות משכילות אסרטיביות שיודעות לתרום במקצועות שונים אף יותר מהבנים. שם בצבא הכול מתמזג לעם אחד, ומאד חשוב להביע את עצמך דווקא במקומות כאלה". כמו היום אני זוכר זאת, אלוהים, מילה במילה. אתה לא זכרת. החריקות במוחי גברו "ערכים, ערכים, יאללה יאללה". חריקות בכאב של צהוב קוצני שעלה מקדמת המצח אל צדי הרקות במכות פטיש. אני מגביר את המזגן מחפש מרגוע תוהה בקול מה כבר יכולה בת דתית לעשות בצבא. אל תוך חריקות הכאב נמסך לפתע קול המלאכים, התנגן מאחוריי בשלווה מספר אודות שירותה הצבאי. סיפור של ילדה בת עשרים בארץ המובטחת. אולי בנאלי אולי מופלא. תיכון, בגרות, מדרשה – "ממש לומדים ולא מקבלים איזה תעודה?", מצטיינת מופת גדודית בקורס קצינות, שירות פעיל ארוך בקו האש בעזה כקצינת תצפיות, את בעלה הכירה בתדריך לפני יציאה לפעילות. דתיים, חילוניים, חרדים, טעוני טיפוח – קלח סיפור של שותפות ואחווה. אני כל הזמן רציתי להידחף "גברת תפסיקי, ככה לא מדברים היום" אך החיוך הענק "התקופה שעברתי בקורס קצינים עם ענבל והדי ורעות גימל ורעות סמך הייתה מהיפות בחיי. למדנו להבין עד כמה דתיים וחילוניים יכולים לחיות יחד". החיוך הענק. אלוהים. "לאן כעת?" "אני נוסעת לצימר בגולן" "לבד לצימר, בטרמפים וללא חבר, סליחה שכחתי, הבעל ?" בעלה משרת כקצין שריון בגולן ונמאס לה לחכות לו בבית. "כל כמה שבתות אני נוסעת לבלות שבת בבסיס בו שוהה הפלוגה שלו. אתה מכיר מישהו שלא אוהב להיות שבת בגולן" האצבעות הארוכות מפסלות באוויר תנועת שאלה מתפתלת עם סימן קריאה בסופן. אני שותק, תוהה לרגע איך נראה הגולן ללא ג'קוזי, בצימר של מבנה בטון סורי בן שישים שנה בתוך בסיס צה"ל. הבי.בי.סי החל מדבר לפתע על גוש קטיף. יש גבול, חשבתי, מנמיך ווליום, מחפש נואשות תחנה לרוות רגע נטול קדרות. ברשת ב' דיבר עדיין הבחור עם קסאמים נופלים ואז גברו הצרימות, נאלצתי להנמיך. רציתי להגיד לה שאני בכלל לא בעניין, אבל נפלט לי משום מקום: "זה לא נגמר שם בגוש קטיף?" כל הזמן הם ברדיו, קיץ 2005 והם כובשים את המרחב. חודשים ארוכים אני נמלט והגוש קטיף הזה עד מחנק. מתדרי הרדיו ועד השיחות ליד פינת הקפה. מה קורה, מה בכלל קורה שם, שיגמרו כבר עם הסיפור הזה. הנה מישהו שיסביר לי חדשות שמעולם לא פרצו אל אופקיי. הללו, שקעו באותן שעות, שקעו הן וצרו לתוך צהוב קודר וצורם של סוף יומי עמוס העמל. "אתה יודע" קולה שקט ויציב בנעימה רכה "מפריע לי שיש אנשים השמחים לאידם. אך יותר מכל מפריעה לי אדישות ההמונים. מפריע לי שאיש לא מתעניין בגורלם של אנשים שמגורשים מבתיהם". "הבנתי את הרמז" רציתי לספר לה על צהוב קודר ולח, אבל "בואי נתחיל מן ההתחלה, איפה עומד הסיפור הזה של גוש קטיף?" משהו מעניין מתחיל בתוך הצהוב. היא התחילה מההתחלה. זה היה אי שם בתקופת דוד המלך, כך היא טענה בטון בטוח של אלוף פיקוד. היה שם הרבה "עם ישראל" "מולדת" "עם אחד" "חוסן מוסרי" שנחצבו מלב רגיש, בשפה שקטה ובהירה של אחת שיודעת לאן הדרך הולכת. ואני כבר שנים לא יודע לאן הדרך וגרוע מכך – אני כבר לא רוצה לדעת. ופה ועכשיו מישהו מקיץ את נרדמיי שאבדו לי. אני נוטש לאיטי את הצהוב הלח, מרחף ונסחף לתוך שיעור חינוך. גומע מילים ששכחתי מאז נעוריי עמוסי הלהט שהלך לפני בעמוד ענן. הלהט שנמחץ תחת רציונליות צינית של היום יום הצהוב. של טויוטה יד שלישית צרומת רדיו בת חמש עשרה שנים, חוזרת מעמל יומי אכול המשכנתא והמילואים בטעם דבש מובטח. גברת זאת יודעת עבור מה כדאי לקום כל בקר בארץ המובטחת. ואני צורח שתיקה אחת כל בקר. שיעור החינוך התנגן מאחורי והגבעות החלו נצבעות בירוק. על סקאלת הדיכאון נרשמה ירידה חדה, פתחתי חלון אל גוונים של קיץ ישראלי שעלזו במרחב. זוטה לבנה ומרוות יהודה פרחו בלבן וסגול לצד הדרך. איך מעולם לא הבחנתי בהן. "את לא חושבת שמסוכן לבחורה כמוך לנסוע בטרמפים" "אתה רואה, דווקא זכיתי לקיים כך "פנים אל פנים". "הפנים של מי" תהיתי, צובר עוד תהיה עם הגברת הזאת. "כל מפגש כזה פנים אל פנים מקרב אותנו, כולנו רבים כל הזמן אתה לא חושב שצריך לפעול לקצת יחד" ואני כולי קנאה בטעם חמוץ מתוק. פעם, בטרם קפצה עלי הזקנה, זה לא נשמע לי ציני. בפניה לכביש 5 היא ירדה. " קוראים לי מתת" היא אמרה וסגרה את הדלת בעדינות, חוזרת אל גבעות השפלה. מי סוגר היום דלת בעדינות. עשרים דקות נסענו יחד, רגע ארוך בהיסטוריה שלי. לפתע התחלתי לשיר בקול בתוך הרכב, דוהר הלאה אל הקיץ הישראלי. דרכי עולזת בין שיח אברהם שולח גוונים של סגול מעבר לעיקול ותורמוס ההרים מאותת לי בכחול בוהק לפני היעלמות אל סוף עונתו. אני אל משהו טוב שוודאי מחכה לי בביתי, שם, בארץ זבת חלב ודבש. מאז, כל פעם שאני פונה ימינה מ 443 בצומת גימזו, אני מתחיל לשיר ברכב. חוץ מהפעמים שאני בוכה. לזכרה של מתת רוזנפלד שנרצחה בערב סוכות תשס"ו עם בת דודתה כנרת מנדל והנער עוז בן מאיר הי"ד

מר וגברת רוזנפלד, בערבו של יום ההלוויה המצמרר, כתבתי למתת מכתב. משום מה נבצר ממני להעביר אותו אליכם, עד עתה. הרגשה בלתי נסבלת לעיכול, צינורות ההבנה ממאנים להאמין, גלגלי ההיגיון שובקים חיים, דוממי נוע. ערב רב נדחס בחניון אספלט ספוג דמעות, סביב דוממות מכוניות, סרטים כתומים, זכר למחאת הקיץ מתנופפים ברוח זועקים את כאבם ומשוועים למעט תשומת לב. כיפה מעוטרת מסתירה את פדחתו של בחור צעיר, מחברת ועט בין ידיו, מסתמן כי מדובר בעיתונאי התר אחר הסיפור, האייטם שישבה את לב הקורא ויכביר פרנסת בעליו. מצלמות מסתערות לכל עבר, ארץ אוכלת יושביה, חרותת צלקות וטרם נס לחו של הבכי. נהרות של בכי נשפכו על אדמת הקודש, וגם גבוהי הקומה ורחבי הכתפיים המרובים בקהל, חובשי משקפיים עבות וכהות, אינם יכולים להסתיר את הדמעה, בחטף מסיטים המשקפיים מעלה, ומליטים פניהם בידם המנגבת דמעה. עדשת המצלמה מלאת חיים למראה בכי תוגת המתים. את מתת הכרתי בתחילת קורס הקצינים, שמעתי את שמה כאשר פסעתי במסדרון ומיד הבטתי. מעולם לא שמעת את השם מתת. שאלתי אותה במבט תמוה לפשר שמה, והיא ענתה בחיוך… "מתנה… מתנת האל"… מימי לא התעמקתי בחייהם של אחיי, בעלי השקפת חיים שלא כשלי. עד שהכרתי את מתת. הם הצטיירו בעיניי כשונים, באיוולת מתמשכת טיפחתי תפיסת עולם המבוססת על בורות ועל תוצריה המפוקפקים של העדשה. את שיחותיי עם מתת לא אשכח לעולם. היא הסבירה בקול שופע אסרטיביות, בסבלנות שאיני מסוגל להבין, על אורחות חייה, מניין הופיעו ומה פשרם. היא הסבירה לי מה ההבדל בין חובשי הכיפה והמגבעת. ומהן השקפותיה האידיאולוגיות. חרף הוויכוחים הלוהטים בין שתי תפיסות העולם לא יכולתי שלא להתפעל מהאומץ, מהחלוציות, ומהנחישות ומההקרבה. בערב חג החנוכה עת סיירנו בירושלים, שוחחנו אודות החג ומנהגיו, סיפרתי למתת שחלפו שנים רבות מאז הדלקתי נרות חנוכה, היא רק חייכה, חיוך כן וצנוע. לא חלפו מספר שעות, ומצאתי את עצמי מדליק את נרות החג, מול פלוגה שלימה בקורס קצינים כאשר מתת מנצחת על החגיגה. בכל פעם שראיתי אותה בקורס הקצינים ולאחריו כיניתי אותה "מתת הצדיקה", נוכח סגולותיה יוצאות הדופן בנוף. יש בה משהו ארץ ישראלי של פעם, ניחוח קדום, פשוט מחד, ואצילי מאידך. אלפי אנשים הזילו דמעה כאשר ישראל, בעלה של מתת, שר בקול סדוק נעימה חסידית מליל כלולותיהם, לא ניתן היה להישאר אדיש. מוות באשר הוא, זורע עצב ויגון, אך נדמה שכל איש בקהל, זה שחדל מלאכת בניית הסוכה, וזה שאינו יודע מהם ארבעת המינים, הסיט מבטו מעלה ושאל, למה? למה היא? … והיה שם גם לב מדמם, עמוס שאלות שאינו יודע ממי יקבל את התשובות. א לביא