אתחיל ואומר שניתן להתחיל להתפלל שחרית משעה 'שיכיר'. וכדי להבין טוב יותר אסביר כאן שישנם שלושה זמנים הלכתיים בבוקר. 'עמוד השחר' או 'עלות השחר' שזהו האור הראשוני שבמזרח. לאחר מכן מגיע זמן 'משיכיר' — זהו הזמן שבו אדם יכול להכיר את חבירו שאינו רגיל לראותו ממרחק של ארבע אמות. הזמן השלישי הוא 'הנץ החמה' — שזהו זמן זריחת השמש. לדעת רוב הפוסקים הזמן בין 'עלות השחר' ל'הנץ החמה' הוא 72 דקות. הזמן 'משיכיר' ועד 'הנץ החמה' נתון במחלוקת פוסקים, לדעת רוב הפוסקים יש ביניהם כ־50 דקות. זמן קריאת שמע הוא בשעה שרגילים אנשים לקום, שהרי כתוב בתורה "ובקומך" (דברים ו, ז). אמנם יש מי שמקדים לקום עם 'עלות השחר'. אך חכמים קבעו שיש לומר קריאת שמע בזמן שאנשים רבים יותר רגילים לקום, וזה כאשר יש אור רב יותר בחוץ — בשעה 'שיכיר'. (שו"ע או"ח נח) הרצוי ביותר הוא לקרוא את קריאת שמע וברכותיה סמוך לזמן 'הנץ החמה', מכיון שאת תפילת שמונה עשרה יש להתפלל לאחר 'הנץ החמה', שחכמים קבעו את זמנה לפי הפסוק בתהילים עב, ה: "ייראוך עם שמש". (שו"ע פט, א) לדעת שו"ע ורמב"ם בדיעבד, אם התפלל תפילת עמידה בשעה של 'עמוד השחר' יצא ידי חובה, מכיוון שזה היה זמנו של קורבן תמיד של שחר, ואנשי כנסת גדולה קבעו את זמן התפילות כנגד זמנם של תמידים. אך לכתחילה הזמן המשובח ביותר לתפילה הוא זמן 'ותיקין', שתחילתו קצת לפני 'הנץ החמה'.

הקב"ה ברא לנו גוף ויצר נפלאים, שכוללים גם צרכים ותאוות טבעיים, אותם עלינו לנתב באופן הבריא והטוב. מחשבות מיניות הן דבר טבעי ואינן בגדר איסור. לעומת זאת, תכנון עבירה ממשית בתחום המיני-זוגי אסור, משום "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" – "זה הרהור עבירה" (ברכות י"ב ע"ב). עליך להימנע מלעורר באופן יזום מחשבות אסורות אלו ומלשקוע בהן באופן תמידי ומוגזם. כל אחת נדרשת לקחת אחריות מודעת ביחס לתרבות שהיא בוחרת לצרוך, ולסביבה החברתית בה היא בוחרת להימצא — כדי להימנע מלשקוע בהתעסקות מינית. תכנים פורנוגרפיים הם פוגעניים כלפי הצופים ולרוב גם כלפי המשתתפים ביצירתם. התורה דורשת מאיתנו לחיות בקדושה, גם בדרך בה אנחנו עוסקים במיניות. כדאי להיכנס לעומק הדברים – מה מושך אותך למחשבות מיניות תדירות? מענה שטחי לקושי שאת מתמודדת איתו? הרגל שקשה להפסיק? אם יש קושי עמוק יותר או התמכרות, חשוב להיעזר במישהו קרוב אליך או בגורם מקצועי. שתדעי רק טוב ואומץ למצוא לעצמך מזור.

ההלכה מדריכה אותנו להתרחק מהסתכלות במראות לא צנועים, אם הם משמעותיים לנו. למשל, רופא נחשב בהלכה כ'טריד במלאכתו', ולכן בדיקת נשים מותרת לו — בשונה מצלם דוגמניות, שעיקר עבודתו ממוקד בגוף ובהעצמת יופיו. האם עבודתך דומה יותר לרופא או לצלם? רק את יודעת. איסור ההסתכלות חריף יותר לגבי גברים, ואין הסכמה מה חומרתו עבור נשים. כך או כך, חוסר צניעות נחשב לכיעור שיש להתרחק ממנו. מה אופי הסרטים שאת עורכת? האם זו יצירה של תיעוב והחפצה? האם צפייה בסרט המוכן תהיה עבירה כשלעצמה? אם כן, יתכן שיש כאן "ְוִלְפני עּיוור לֹא תּתןִ מְכשל". בנוסף, מהו עבורך המחיר הכלכלי של סירוב לערוך סרט מסויים? האם את ב'שעת הדחק'? תשובותייך יקבעו את ההנהגה הראויה. אם העבודה לא צנועה, ואם הסרט הוא בלתי-צנוע במהותו ואת יכולה להרשות לעצמך – ותרי על עריכתו. בדורנו, חוסר צניעות והסתכלות מחפיצה ממלאים את התרבות שסביבנו. עצם הרצון לשמור על עדינות ורגישות מבורך.

אין רע ביצירה ספרותית טובה. אך לא כל ספר ראוי לקריאה ויש לחשוב מה זה מעורר בנו. ספר החינוך כותב מצוה שנוהגת בנשים ובגברים: "שלא להתעדן באחת מכל העריות" - יש להיזהר ממה שמביא לידי הרהור שאופיו מיני. מהפוסקים עולה ממד אישי - יש שצריכים להיזהר בכך יותר, בעוד אחרים שולטים יותר ביצרם. על כן קשה לתת מתווה אחיד. כאשר מעט בעייתי בספר יפה עם ערך מוסף – ניתן לקרוא ולדלג. מי שיודעת שנפשה תימשך אחרי הטקסטים – עדיף שתימנע מקריאתם. לעומת זאת, בספר שחלק ניכר בו מיני, הקריאה בו תוביל למחשבות רבות ותרגיל לעיסוק בתכנים מיניים, ולכן אסורה. עלינו לכוון מחשבותינו לתורה, לימודים ושאר תחומים שלא כוללים עיסוק מיני תכוף. כדי לבנות עולם תוכן ראוי, השואף לקודש, צריך להתאים את עולם התרבות שלנו לשאיפות שלנו. קשה מאוד לחיות חיים אמוניים וצנועים, כאשר עולמות התוכן שלנו שונים בתכלית.

את הציווי "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹקיךָ" ניתן להבין בכמה דרכים: שלמים תהיו ביראת ה' ולא בשיתוף עם אמונות נוספות (ת"י) או קבל בתמימות כל מה שיבוא מבלי לחקור (רש"י). מהפסוק "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל" מלמד הרמב"ם שאין בדברים הללו שום אמת ומדובר בהבלים ועלינו ללכת בדרכי ה' באופן מוחלט ומבלי להתפתות לאמונות "שקר וכזב". לעומתו, הרמב"ן מכיר בכוחות העל-טבעיים אך מלמד שאלה שייכים לתחום הטומאה ומקבעים את האדם בגורל ובמזל שכביכול נגזר עליו ללא יכולת שינוי. וכך בשו"ע נפסק שאין לשאול בחוזים ובגורלות. אם השימוש בקלפים נועד לעורר לחשיבה ומציאת דימויים לבחינת מצבנו כדי לכוון ולעזור בהתבוננות פנימית ובמיקוד המבט בהתפתחות האישית, בנקודות לשיפור ובכוחות הטמונים בנו – אז מדובר בכלי חיובי (כמו בקלפים טיפוליים), אך אם השימוש הוא מתוך משמעות "רוחנית", על-טבעית אין בכך תועלת אמיתית, אלא אף נזקים לאמונת האדם בקב"ה, ופגיעה במידות הנפש, כמו הבטחון ביכולות האדם והמוטיבציה להתמודדות עם אתגרים והדבר אסור.

התוספות מפרשים שהאיסור "אל תפנו אל האלילים" מתייחסת להתרחקות השכלית או הרגשית מהקדוש ברוך הוא ולא שאסור להפנות העיניים אל העבודה הזרה. מכאן שהרמה הרוחנית והאמונית הוא הגורם הבעייתי ולא עצם ההסתכלות בע"ז (כדעת הרמב"ם). השולחן ערוך פוסק "אסור לשמוע כלי שיר של אלילים או להסתכל בנוי אלילים כיון שנהנה בראייה". אך הרמ"א מעיר שאם אין כוונה לעבודה זרה - ניתן להקל בכך. אפשר לדייק מכך שאם ההנאה מהראייה נעשית מתוך כוונה להנות מהעבודה הזרה הדבר אסור. אך אם ההנאה מהראייה מתרחשת תוך כדי פעולה שלא קשורה לעבודה הזרה, ואין הנאה מעצם המראה (או הריח) אין בכך איסור. המצווה "לא תתורו" נוגעת לכל הליכה אחרי תאוות לבנו שעלולות להביא את האדם "לצאת מדרך דעת תורתנו השלמה והנקיה". אין ספק שצפייה בהתנהגות אסורה יכולה לגרור אותנו לחקות אותה וכן גם תכנים מיניים ואלימים יכולים לגרום לנו נזק. מכאן שלא ראוי לצפות בסדרה המציגים תכנים שיש בהם משיכה חזקה לתרבות אלילית שהם במרכז העלילה כגון התרבות הנוצרית או הבודהיסטית, שיש בהם סממני ע"ז מובהקים. אך אם ההנאה מהראייה מתרחשת תוך כדי פעולה שלא קשורה לעבודה הזרה, ואין הנאה מעצם המראה - אין בכך איסור. בקצרה, עלינו להיזהר מאד בתכנים שאנו צורכים מכלי התקשורת ועלינו לבחור בדרך המלך ובאופן אחראי בתוך גבולות אלו.

שורפים את החתיכה, או עוטפים אותה בשתי עטיפות ומשליכים לאשפה.

החתיכה יכולה להיות בכל גודל שהוא. יש כאלה שנהגו להפריש חלה בשיעור של 'כזית' (כ־28 גרם), חתיכת בצק בגודל של כדור פינג־פונג בערך – ואין זה מחייב כלל

ניתן עדיין לתקן ולהפריש לאחר האפייה. נציין שבהפרשה לאחר האפייה, מכסים במפה את כל מיני המאפה הטעונים הפרשה, כדי שיצטרפו יחד, ואז מברכים ומפרישים חלה

הפרשה שחייבת בברכה: החל מ־1,566 גרם (1.56 ק"ג).

רק לאחר שהבצק תפח, כשהעיסה מונחת לפנינו ורק לאחר שמברכים.

לאחר שלשים בצק בכמות מסוימת, מברכים את הברכה המיוחדת ואז מפרישים חתיכה קטנה מהבצק.

עושים הפרשת חלה כדי לקיים מצווה חשובה שכתובה בתורה: "והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה" – זהו ציווי להפריש חלה מכל עיסה של לחם או בצק המיועד לאפייה.

זוהי מצווה מהתורה, שבה מפרישים חלק קטן מהבצק ומקדישים אותו לה'.

ניתן להרגיש אווירת שבת כך: א- החלפת המדים למדי א' נקיים או החלפת מדי ב' למדים נקיים. ב- התארגנות קצת שונה לכבוד שבת: תכשיט, בושם, הסתרקות יותר מיוחדת. ג- קניית אוכל מיוחד לכבוד שבת (ממתקים, שתיה). ד- הליכה לבית הכנסת בבסיס. ה- דבר תורה בסעודות שבת ושירי שבת עם חברות או לבד. ו- לימוד לשבת בזמן הפנוי בחדר או בבית הכנסת. ז- התבודדות, התבוננות על עצמי והתקרבות לה' ושמחה בזמן השבתי שלי.

לאור המציאות הבטחונית המורכבת במדינת ישראל, והחשיבות המערכתית ביצירת הרתעה ויכולת תגובה מיידית באמצעות נוכחות חיילים חמושים בכל מקום, לצד הסכנה העלולה להיווצר מהגעת הנשק לידי גורמים עוינים, באם יושאר בלא שמירה ראויה, אין להימנע מנשיאת נשק אף שלא במקום צורך בטחוני מובהק, מה גם שכפי שהתבאר, יש הנוקטים שבימי שגרה אין בנשק כלל איסור מוקצה.

דעת רבים מפוסקי דורנו פסקו שנשק הינו 'כלי שמלאכתו לאיסור', שהרי הפעלתו כרוכה באיסור הבערה, וייעודו להרוג באויב, אלא שלמרות זאת מותר לשאתו לצורך הרתעה, לפי שנחשב כמטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך שימוש בגופו לדבר היתר.

הרמב"ם בהלכות דעות מחלק את הדיבור הפסול לקטגוריות ומבחין בין רכילות, לשון הרע ומוציא שם רע. הוצאת שם רע היא אמירת גנאי שקרי, לשון הרע היא אמירת גנאי של אמת. בשניהם הפגיעה בזולת ברורה והצורך להימנע מהם מובן. שונה מהם היא הרכילות, אותה הרמב"ם מגדיר כך: "אי זהו רכיל זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך אמר פלוני כך וכך שמעתי על פלוני אף על פי שהוא אמת הרי זה מחריב את העולם". מהרמב"ם משמע שכל העברת מידע הנוגע לאחרים אסורה. הכסף משנה (שם בהלכה א) מבין בדעת הרמב"ם שהעברת מידע הנוגע לאחרים אסורה גם כשאין בה גנות. אמנם, בספר החינוך (מצוה רל"ו) מצאנו הגדרה נוספת לרכילות, לפיה לא כל העברת מידע אסורה, אלא דווקא העברת מידע שיש בה הקשר שלילי מובהק: "העניין הוא שאם נשמע אדם מדבר רע בחברו, שלא נלך אליו ונספר לו פלוני מדבר בך כך וכך". שרשי המצוה לפי החינוך הם הימנעות מסכסוך ומריב הנגררים מדיבור מסכסך: "כי הרכילות סיבה לריב ומצה". וגם בשערי תשובה (שער ג) משמע שרכילות היא דווקא דיבור היוצר שנאה. בדברי החפץ חיים על רכילות מודגש כי רכילות אינה בהכרח דברי גנאי, אך היא נאסרה דווקא כאשר יש בה כוונה לגנאי או השערה שהדברים עלולים להתגלגל לכדי נזק, גם אם לכשעצמם הם ניטרליים ואמיתיים: "אם הוא משער שעל ידי זה תיכנס שנאה בלב שמעון על יהודה" (חפץ חיים, רכילות, כלל א אות ב-ג). נראה שניתן להגדיר בזהירות שרכילות היא דיבור שנאסר אף על פי שהוא אמת, והוא עשוי להיות אסור גם כשאין בגנות. צד כזה יכול להיות בכוונה לגנות אף בדבר שבפני עצמו הוא ניטרלי, או בהשערה שהדברים יתפרשו לגנאי או ייצרו סכסוך. גם דברי הרמב"ם שאינם מזכירים במפורש צד של גנות מתארים זילות מסוימת שמתבטאת בעצם העברת המידע – סוג של עיסוק שמרוקן את הדיבור מתוכן. נראה שהדיוק מהם דברים מותרים וראויים ומהם דברים מיותרים ומזיקים שיש בהם רכילות הוא עדין ודורש כנות רבה. רבים הם הפרטים והמקרים וקשה להגדירם, והדבר מסור ללב וליראת שמים. עם זאת, חשוב לומר שלא כל דיבור על זולת הוא בגדר רכילות. ההנחה כי כל דיבור הוא פסול אינה נכונה כפי שבררנו, ובנוסף היא מחלישה אותנו ומביאה לתחושה שתחום זה אינו בהשגתנו כלל.

בעשרת הדברות כתוב: "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱ-לֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא" (שמות כ). ובספר דברים (י, כ) כתוב: "אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ". מצד אחד – אזהרה חמורה ואיסור להישבע אפילו באמת, אם אין בכך צורך, אם זה לשווא. ומאידך: "ובשמו תשבע". ואם כך – האם מותר או אסור או אולי חובה להישבע כשאין זה לשוא? המדרש (תנחומא במדבר ל"ט) מזהיר מפני אי קיום שבועה ואומר: "המועל בשבועות - כופר בקב"ה ואין לו מחילה לעולם, שנאמר: 'כי לא ינקה ה' את אשר ישא שמו לשוא!'". אך מנגד הנביא ירמיהו (פרק ג) אומר: "ונשבעת, חי ה', באמת משפט ובצדקה". את הסתירה לכאורה מבאר המדרש: "אמר להם הקב"ה לישראל: אל תהיו סבורים שהותר להישבע בשמי אפילו באמת, אין אתם רשאים להישבע בשמי אלא אם יש בכם כל המידות האלה – תירא, תעבוד, תדבק, שנאמר: 'את ה' אלוקיך תירא, אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע'... אם אתה מפנה עצמך לתורה ולמצוות... אם יש בך כל המידות האלה - אתה רשאי להישבע, ואם לאו - אין אתה רשאי!" לפי דרשת חז"ל זו – אסור להישבע מפני שאיננו ראויים לכך. וכעת – לטקס של צה"ל: שבועה או הצהרה? בטקס לא מזכירים את שם ה', ולכן אין זאת שבועה ממש. עם זאת - מה משמעותה של שבועת האמונים לצה"ל? שבועת האמונים לצה"ל דומה ל'שבועת ביטוי' – שבועה על התחייבות עתידית (או, במקרים אחרים, על אימות פעולה שכבר נעשתה). משמעותה של שבועת ביטוי היא: כשם שה' קיים לעולם ולעולמי עולמים, כך דברי יהיו קיימים ונכונים. ומסיבה זו, כשם שאיננו ראויים להישבע בשם ה', אין זה פשוט להישבע גם בלי הזכרת שמו, משום שאם לא נממש את התחייבותנו באופן מדויק ומושלם, תהיה בכך פגיעה בכבוד ה'. לכן עדיף להסתפק בהצהרה, שתוכנה הוא הכרזה ברורה על נאמנות לעם ישראל, למדינת ישראל ולחובות המוטלות על חיילי צה"ל בלי להישבע. ויהי רצון שתזכו לקיים בנאמנות את כל חובותיכן לצה"ל, ולעמוד באהבה וביראה מול ה'.

אמנם, השירותים שלנו שונים מבתי הכיסא של חז"ל שלגביהם נפסק שאסור לומר ולהרהר בדברים שבקדושה, ובכל זאת הכריעו הפוסקים שלא לומר דברים שבקדושה בתוך תא שירותים, למרות שהמקום והאסלה נקיים ואף אם אין בהם ריח רע. ומשום כבוד אין לברך בתוך חדר שירותים. (פס"ת, פג, ד') לעניין הנטילה עצמה, מותר ליטול בתוך חדר השירותים, (ואפילו נטילה לסעודה כשאין כיור אחר) אבל לא לברך שם. טוב לצאת עם מגבת - לברך ולנגב מחוץ לחדר השירותים. (פס"ת ד, יט) (בשעת הדחק, כשאין ברירה, אם האסלה נקייה וסגורה, ואין ריח רע, אפשר לסגור את מכסה האסלה ולברך אף שם.) במקומות רבים אמנם יש דלתות לתאי השירותים אך הכיורים אף הם באותו חלל, טוב לשים לב לפני שמברכים, שדלתות תאי השירותים סגורות ואז אין מניעה לברך. כמו כן, כשהכיורים בחלל נפרד - עם פתח בין תאי השירותים לכיור, מותר לברך ליד הכיור. (פס"ת ד, יט)

מותר להיכנס עם התיק לשירותים. מלכתחילה, אם אפשר, טוב להכניס את הסידור לשקית נוספת כדי שיהיו שני כיסויים וככה אין בעיה לכל השיטות. (ולמעשה, זה גם סתם מגן על הסידור שבתוך התיק, אז אפשר להמליץ שתמיד הסידור יהיה בתוך שקית בתוך התיק). ובהרחבה: השולחן ערוך בסימן מג, בהלכות תפלין, פוסק שלא להכניס תפלין לבית הכסא שבבית. המשנה ברורה מביא שם (ס"ק כה) את דין "שאר ספרים שיש בהם שם ה'" ופוסק שאם הם בכיס מותר להכניסם. כיס הכוונה לתיק. אך מובאת שם דעה נוספת - "יש אומרים שצריך דווקא תיק בתוך תיק בכניסה לבית הכסא." יש מן האחרונים שדו בשאלה אם כריכת הסידור נחשבת לאחד הכיסויים (פסקי תשובה סימן מ, הערה 49) ולמעשה כאמור, טוב להחמיר, אבל אפשר לסמוך על אותן שיטות שדי בכיסוי אחד, במיוחד בספרים וסידורים מודפסים.

חשוב להדגיש, אין חיוב לנשק את המזוזה, אולם בגלל חשיבותה של מצוות מזוזה כפי שכתב רבנו הרמב"ם: "שכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקדוש ברוך הוא" כתבו רבים מהפוסקים בראשם רבנו הרמ"א (יורה דעה סימן רפה סעיף ב) שנהגו להניח את יד ימין על המזוזה, בגלל חביבות המצווה חכמי הקבלה ובראשם האר"י הוסיפו גם את מנהג נשיקת המזוזה (בברכי יוסף ביו"ד סי' רפה).

הראשון לציון הרב יצחק יוסף שליט"א מביא בתשובותיו מדרש, המספר על שיחה בין נעמי לבין כלתה רות, נעמי פונה לרות ואומרת לה "ביתי אין דרכן של בנות ישראל לדור בבית שאין לו מזוזה". מפרשי המדרש, מדייקים מהלשון "אין דרכן" ולא אסור לישון בבית שאין בו מזוזה, שנשים פטורות ממצות מזוזה, אולם בניגוד למדרש, חכמי התלמוד הכריעו בצורה ברורה, שאין הבדל בין גברים לנשים במצוות עשה שלא הזמן גרמא, בדומה למצוות מזוזה. ולכן הלכה למעשה, את רשאית לקבוע מזוזה בברכה. מבקש לחתום את תשובתי בדברי המורה הגדול רבנו הרמב"ם על חשיבות הזהירות במצוות מזוזה: "חייב אדם להִזהר במזוזה, מפני שהיא חובת הכל תמיד, וכל זמן שיכנס ויצא יפגע בייחוד השם שמו של הקדוש ב"ה, ויזכור אהבתו, ויֵעור משנתו ושגִיותָיו בהבלי הזמן, ויֵדע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים, אלא ידיעת צור העולם, ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים" (הלכות תפילין ומזוזה פרק ו, יג).

ישנה מחלוקת בין עמודי ההוראה, האם מבנה שלא מיועד למגורים רגילים כמו משרד, מחסן ודומיהם חייב במזוזה או לא? רבנו הרי"ף והרא"ש הבינו את ציווי התורה "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" בצורה מרחיבה, כלומר "הבית" שהתורה דיברה עליו הוא כל מקום שאנחנו עושים בו שימוש קבוע ותדיר, פירוש נוסף שהבית נחשב דבר המשתמר ומשאירים בו דברים חשובים גם בלילה, פרשנות מרחיבה זו קובעת שיש חובה לקבוע מזוזה גם במשרד. לעומתם, רבנו הרמב"ם מפרש את "ביתך" בצורה מצמצמת, המדובר לדבריו אך ורק בבית "המיוחד לאדם לדירה" ולכן לדבריו, אין לקבוע מזוזה במשרד. הלכה למעשה, רבנו השולחן ערוך הכריע כפרשנות הרי"ף והרא"ש ולכן יש לקבוע מזוזה גם במשרד, לגבי הברכה, רבים מהאחרונים החמירו, משום ספק ברכות להקל, ופסקו לקבוע מזוזה בלא ברכה.

השאלה שלך נוגעת ללב. הצורך במגע הוא טבעי ומלמד על בריאות ואהבה שזכית לה, והקושי להימנע ממימוש של הקשר עד שתזכו להתקדש בקדושת הנישואים מובן מאד. אני חושבת שההתמודדות שלך תהיה קלה יותר אם תוכלי לקבל את זה שבאמת קשה לך. אני מאמינה שאדם מסוגל לעמוד בקושי כאשר מתקיימים שני תנאים: התנאי הראשון הוא אמונה במסוגלות שלי להצליח. השני הוא האמונה ב"צדקת הדרך" ובכך שההקרבה שבאיפוק מוצדקת ואף מקרבת ובונה. את מוזמנת לאתר לקרוא תשובה בהרחבה שכתבתי עם עצות להתמודדות עם קושי איסור.

מגע שקשור לעבודת האימון והטיפול הוא כמו מגע של רופא והוא מותר. מגע שאינו קשור לטיפול זה כבר סיפור אחר. ישנם פוסקים המתירים להושיט יד חזרה למי שמושיט ראשון כדי לא לגרום לו מבוכה ובכך גם הלבנת פנים, בוודאי כשזה נעשה מצד האדם בחוסר ידיעה ובתמימות. גם אם הוא יודע שאת דתיה, לא כל אדם שאינו דתי מבין לגמרי את הגבולות שנוהגים הדתיים. אך, הפוסקים הנ"ל מתייחסים למקרים אקראיים שלא חוזרים על עצמם. בסיטואציה מול אדם שמכירים אותו ויכול לחזור על עצמו יש למנוע את המגע באופן מכובד ע"י הסבר ובנעימות כך שיובן שזה עניין דתי וחלילה לא אישי.

בויקרא י"ח מפורט איסור הקרבה בין גבר ואישה בזמן הנידה. ההיטהרות היא ע"י ספירת שבעה נקיים וטבילה. כיום רווקות אינן טובלות ולכן הינן בגדר נידות ואסורות ביחסים ובמגע. מטרת ההרחקה היא להוות סייג לאיסור החמור של קיום יחסים בזמן שהאישה נידה, שעונשו כרת מדאורייתא. טעמו נובע מתוך הבנה שקשה מאד לשים גבול למשיכה המינית ברגע שישנו מגע כלשהו בין בני הזוג. לפי הבנה זו גם נגיעה שאינה מינית אסורה, כי היא יכולה להפוך בקלות רבה לנגיעה מינית. כפי שאיסור קיום יחסים עם אישה נידה המוזכר בפסוק אינו קשור דווקא לבני זוג נשואים, כך גם איסור הנגיעה. מכאן המקור גם להלכה הקרויה בימינו "שמירת נגיעה" בין גברים ונשים בכלל.

אכן בדרך כלל נשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמן אולם ישנם יוצאי דופן בכלל זה. יש המסבירים שטעמה של מצוות ערוב תבשלין הוא משום כבוד יום טוב. מכיוון שביחס לכבוד יום טוב אין הבדל מגדרי בין נשים לגברים, אזי כולם חייבים בקדושת יום טוב. לכן גם נשים חייבות בערוב תבשלין.

ראשית נבהיר מעט את המושגים, ישנה מחלוקת גדולה האם ישנו חיוב לתת מעשר כספים עמדת חכמי התוספות הינה שישנו חיוב מהתורה לתת מעשר כספים. הם למדו זאת מהפסוק: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה". ישנה מחלוקת בין הפוסקים האחרונים, יש הסוברים שישנו חיוב מהתורה לעשר מעשר כספים ויש הפוסקים שהחיוב מדרבנן בלבד ויש מהפוסקים האומרים שאין כל חיוב הלכתי אלא מנהג בלבד. הלכה למעשה פוסק הראשון לציון שאין חיוב גמור ליתן מעשר כספים ובכל מקרה יכול להתנות מראש שהוא נותן מעשר רק לאחר ניכוי הוצאות ביתו.

על פי הכלל ש"כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה", מסיקים שמכיוון שנשים פטורות ממצוות תפילין, תפילין שנכתבו ע"י אישה פסולים. בגלל הקשר בפסוק "וְשַׂמְתֶּם אֶת.. וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת..." לומדים שכמו בתפילין, אף במזוזה אם נכתבה ע"י אישה פסולה. ומשם למדו רוב הפוסקים שגם ספר תורה שכתבה אישה פסול. אך דעי, שיש המתירים כתיבת מגילת אסתר ע"י אישה משום שאישה חייבת בקריאתה. כמובן שבנוסף אפשר גם לנתב את כתיבת הסת"ם שלך לכתיבת כתובות ומזמורי תהילים על קלף.

אישה פטורה מאמירת פסוקי דזמרה ומהקטעים הנאמרים לאחר תפילת עמידה. ואם רוצה להתפלל גם קטעים אלו - חלקם או כולם - תבוא עליה ברכה (ותדלג על אמירת י"ג מידות, ואם יודעת את טעמי המקרא יכולה לומר אותן כדרך שקוראים אותן בתורה בטעמי המקרא).

ברכות התורה, ברכות השחר, פסוק ראשון של שמע "שמע ישראל.. אחד" ו"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ואם יש לה פנאי תשתדל להתפלל תפילת שמונה-עשרה של שחרית בהמשך הבוקר, או תתפלל תפילת מנחה. ואם אין לה כלל זמן תאמר בבוקר תחינה קצרה.

ברכות התורה, ברכות השחר, פסוק ראשון של שמע — "שמע ישראל... ה' אחד" ו"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", ופרשייה ראשונה — "ואהבת... ובשעריך" (וטוב שתאמר את כל קריאת שמע), ותפילת עמידה (תפילת שמונה-עשרה) של שחרית. והרוצה להתפלל חלקים נוספים מהתפילה תבוא עליה ברכה, וכשאר הזמן מצומצם — מבין קטעי התפילה יש עדיפות להוספת ברכות קריאת שמע. ואם יש לה אפשרות, טוב שתתפלל גם תפילת מנחה. ובתפילת ערבית אינה חייבת, והרוצה להתפלל תבוא עליה ברכה.

מצוות התפילה — "ואני תפילתי לך העת רצון א‑להים ברב חסדך ענני באמת ישעך" 0תהילים סט, יד). "ואשפך את נפשי לפני ה'" (שמואל א' א, טו). התפילה היא עבודה שבלב והשתפכות הנפש לפני הקב"ה והיא ממידת חסדו של הקב"ה. אורח החיים הצבאי מתמקד בעיסוק בצרכים הארציים והגשמיים, וההקפדה על התפילות היא בבחינת "עת רצון" של ריכוז רוחני ועמידה לפני ה'. נשים חייבות בתפילה, אך יש דעות שונות על היקף חיובן. עיקר מצות תפילה היא תפילת עמידה — תפילת שמונה-עשרה, ויש הסוברים שצריכה להתפלל תפילת שמונה-עשרה בשחרית ובמנחה. ויש אומרים שמעיקר הדין יוצאת ידי חובה בתפילה ותחינה קצרה, ולכן יוצאת ידי חובתה כבר בברכות השחר ובברכות התורה, ובזה הסבירו ולימדו זכות על מנהג נשים רבות שאינן מתפללות תפילת שמונה-עשרה, כי פוטרות את עצמן באמירת ברכות אלו או בתחינה קצרה שאומרות בבוקר. לכתחילה, ככל שהדבר אפשרי, טוב להשתדל לנהוג כאחת מהדעות המרחיבות, ובקום הצורך לסמוך על הדעה המצומצמת.

שאלתך תלויה במחלוקת הפוסקים, עם כל זאת רוב הפוסקים הכריעו שקבלת שבת אינה תלויה בהדלקת נרות כלל. כלומר לאחר שהדלקת נרות שבת עדיין מותר לך לעשות מלאכה, כל זמן שהשמש לא שקעה. מומלץ קודם ההדלקה להתנות ולגלות שדעתך לא לקבל את השבת בהדלקת הנרות.

נשים פטורות ממצוות ציצית כיוון שנוהגת רק ביום, אך לא אסורות בה. כשם שנשים קיבלו על עצמן במהלך הדורות מצוות מסוימות (כגון שופר), כך יתכן שגם במצוות ציצית תהיה התפתחות בקצב הנכון לציבור. אלה תהליכים משמעותיים שנדרשת עבורם קבלת העם. כמובן, שבאופן אישי כל אישה יכולה להוסיף ולקבל על עצמה (בלי נדר) מצוות נוספות, תוספת כזו היא רצויה ומבורכת. נשים שלובשות ציצית יש להן שכר כמי שאינו מצווה ועושה. יש פוסקים שהתעטפות אישה בציצית נראית כיהירות, שכן אף לגברים זו אינה חובה כאשר אין הם לבושים בבגד של ארבע כנפות (לבישת ציצית כיום היא כחומרא בלבד). יש להיזהר מיצירת תחושת התרסה כלפי ההלכה (למשל עיטוף בטלית ותפילין לצד זלזול במצוות אחרות). לבישת ציצית בינך לבינך לשם שמיים, כשהיא מוצנעת תחת הבגדים, מותרת.

בחז"ל עולה שקיימת אפשרות של בגדים המשותפים לשני המינים, ועליהם לא חל הדין הנלמד מהפסוק "לשה" (דברים כב, ה). מדים אינם בגדי גברים אלא בגדים אחידים לנשים ולגברים כאחד. היו שאסרו בגדים אחידים והגדירו מכנסיים ככלי גבר בכל מקרה. אך לרוב הפוסקים מכנסיים כאלה אינם בגדר כלי גבר, ולכן כאשר הם צנועים, כמו במדי ב', אין איסור לאישה ללובשם. בנוסף, "כלי גבר" אינו אסור כשנלבש לצורך התגוננות מפני הקור, או מפני הצער, ולא לצורך נוי או הידמות לגברים. ברור שהצורך במכנסיים בצבא הוא פרקטי ואין בו כלל הידמות לגברים. אוסיף שיתכן שתחושי בהיעדר החצאית חוסר במהותך – שהרי החצאית מבטאת שייכות לאמונה מסוימת. כדאי לחשוב על מרכיב אחר בהופעתך שיבטא את הזהות הדתית שלך. אולי היעדר הנראות הדתית הרגילה יביא דווקא לתחושת דתיות עמוקה ולמודעות רבה יותר לאמונה, לשפת הגוף והדיבור וביטויים נוספים ליראת השמיים שבך. בהצלחה בשירות, עשי חיל.

הנזם מוזכר בכמה מקומות בתנ"ך כתכשיט. למשל, כמתנה שעבד אברהם העניק לרבקה. בנבואת יחזקאל מתואר שהקב"ה יחזיר את כנסת ישראל למעמדה ולתפארת: "ועגלים על אפיך ותפארת באזניך ונזם על אשך". מכאן שאין סיבה לחשוב שהנזם הוא אביזר לעבודה זרה. יש השואלים האם בנזם יש איסור "חוקות הגויים" - איסור חיקוי אופנת הגויים. איסור זה חל רק כאשר יש חוסר צניעות או חיקוי של מעשים יחודיים שלא היינו עושים מעצמנו. אך כאשר יש היגיון לנוהג וכל אחד היה יכול להמציא אותו גם בעצמו, כמו במקרה הנזם, אין איסור. בנוסף, מכיוון שאופנת הנזם התפשטה גם בחברה הדתית, אין בה חוסר צניעות.

המשנה קובעת שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, לדעת שהכל בא לנו מיד ה'. אחת ההוכחות בגמרא היא מתפילת ההלל: "ּכֵׁשׁם שֶבְּעוֹשׂוֹת אֲנִי קוֹרֵא ה'... אֶמְצָא וְיִגּוֹן וְצָרָה קָרָאתִי ה'". אנחנו קוראות לקב"ה בשעת ישועה וגם בשעת צרה ויגון. ההלל כולל בתוכו מנעד רגשות רחב – הודאה וזעקה, שבח ותחינה, בטחון ופליאה ובכל קריאה אפשר לכוון לחוויה הנפשית המתאימה לנו באותה שעה. "ִמן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּה עָנָנִי בַּמֶּרְחָב יָה" – דווקא מתוך המקומות הצרים והלוחצים בוקעת התפילה והיא עצמה הפתח להתרחבות, כמו בצורת השופר, כמו מתוך תעלת הלידה, כמו הבקיעה מתוך מימי ים-סוף.

אפשר להפריש בדיעבד גם מהלחם האפוי כבר ועם ברכה.

האין כל איסור להיכנס לבית קברות בראש חודש. ומאחר ששאלת על הר הרצל, אוסיף את הדברים שהשיב הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, שהיה ראש ישיבת קול תורה ששוכנת בשכונת בית וגן, מול הר הרצל, כשספרו לו תלמידיו שהם נוסעים להשתטח על קברי צדיקים. אמר להם: אל תסעו. רק תחצו את הכביש ולכו לבית הקברות הצבאי בהר הרצל - כי שם שוכנים הצדיקים האמיתיים!

מצד אחד רבנו החפץ חיים בעקבות המדרש ילקוט שמעוני מביא שאדם רשאי להגיד על עצמו לשון הרע, כפי שהשיב הקב"ה לישעיהו הנביא: "עליך אתה רשאי ואין אתה רשאי עליהם". מצד שני, ישנו סיפור מפורסם על מפגש מרתק בין החפץ חיים לבין בעל עגלה, וזה לשון הסיפור: "שפעם פגש בו בעל עגלה עם מרכבה ושאלו אם יודע היכן גר החפץ חיים? שאלו החפץ חיים, למה אתה צריך אותו? ענה לו אותו אדם כי הוא רוצה לקבל ממנו ברכה. אמר לו החפץ חיים, לך לביתך וה' יברך אותך, הוא לא כל כך צדיק כמו שאתה חושב. הרים בעל העגלה את המקל שמכה בו את הסוסים והכה בו את החפץ חיים. כעבור שעה קלה, הגיע אותו אדם לביתו של החפץ חיים, וכשנכנס אליו ראה שזה אותו זקן שהוא הכהו, מיד התעלף מפחד ובושה. לאחר שהתרענן אמר לו החפץ חיים שיירגע, כי הקב"ה הענישו על זה שהוא דיבר לשון הרע על עצמו". מהסיפור עצמו רואים שאסור לאדם לספר על עצמו לשון הרע. העמדות השונות שהצגתי בפתח תשובתי מלמדות שהתשובה האמיתית היא "תלוי". פעמים שיהיה מותר להגיד לשון הרע על עצמך ופעמים שלאו. הדבר תלוי בנסיבות, במטרות וכו'.

חכמי ישראל אכן קבעו "שהמקבל לשון הרע הוא גרוע יותר מהאומרו". רבנו החפץ חיים מסביר בספרו את ההיגיון של דברי חכמים. לדבריו, השומע יותר גרוע מהאומר משום שהשומע הוא זה שמחולל את האווירה וההיתכנות של לשון הרע. אם לא היה "שומע" לא היה "אומר". הרב שלמה אבינר מביא הסבר נוסף: לדבריו, לאומר יש יצר הרע שדוחף אותו להגיד לשון הרע, לעומת זאת השומע נמצא בשלב שיצר הרע עדיין לא קיים אצלו ולכן אנו מצפים מהשומע לסרב לשמוע את לשון הרע.

השולחן ערוך פוסק: "ואם כבר נאמרו הדברים (לשון הרע) בפני שלושה – מסתמא כבר נתפרסם הדבר, ואם ספר הדבר אחד מהשלושה פעם אחרת אין בו משום לשון הרע, והוא שלא יתכוון להעביר הקול ולגלותו יותר". מהחלק הראשון של דברי השולחן ערוך נראה, לכאורה, כי התשובה לשאלתך ברורה: במקרה ואת שמעת לשון הרע בפני שלושה אנשים ויותר, הנחת היסוד היא שהדברים מפורסמים. לכן לכל אחד משומעי לשון הרע הראשוניים מותר לחזור על הלשון הרע. אולם, מדברי השולחן ערוך בחלק השני של דבריו ישנה הסתייגות משמעותית – "והוא שלא יתכוון להעביר את הקול". כלומר, כוונת הלב של המספר הינה משמעותית, וכל ההיתר הינו בתנאי שאתה מספר זאת "כמסיח לפי תומו".

כמובן שלכתחילה עלייך לנסות לשוחח עם חברתך לפיקוד גם בלא לספר לשון רע על אחד מאנשי הצוות. אולם, אם אין לך ברירה ואת חייבת לספר ולשון הרע הוא חלק מהותי מסיפור החוויה האישית שלך, מותר לך לעשות זאת. אך זאת בתנאי שתקפידי על כוונת הלב שלך. כלומר, מוקד הסיפור צריך להיות את ולא איש הצוות. מטרת הסיפור צריכה להיות הצורך שלך לשתף בקושי שלך ולא בכעס על איש הצוות המדובר.

קריאה בתורה על ידי נשים מותרת, אך התפיסה המקובלת היא שבקבוצה כזו אין לברך את ברכות העליה לתורה לפני ואחרי הקריאה - "אשר בחר בנו מכל העמים" ו"חיי עולם נטע בתוכנו", וכן אין לומר "ברכו". הפוסקים לאורך הדורות הבינו ש"ברכו" נאמר רק במניין, וגם ברכות העליה לתורה, שהן אמנם ברכות שבח, תוקנו במקור למעמד של קריאת התורה בציבור. יש נוהגות להחליף את הברכות ואת "ברכו" באמירת חלופות שאינן מזקיקות מניין. למרות זאת, יש מקומות בהם נוהגות הנשים לברך לפני הקריאה רק את ברכת "אשר בחר בנו" בשל היותה ברכת שבח ויש מקומות בהם נמנעות מכך מחשש לברכה לבטלה. כמו כן, הברכה שלאחר העלייה לתורה נועדה גם היא לאמירה רק בציבור, וכן ברכות ההפטרה, ולכן בקבוצת נשים ההפטרה נקראת ללא ברכה לפניה וללא הברכות שאחריה. גם כאן, קיימים נוסחים חלופיים.

בשאלה זו נחלקו הפוסקים יש האוסרים ויש מתירים, היסוד למחלוקתם היא האם בשימוש במגבון אנחנו עוברים על מלאכת דש? כלומר האם בשעה שאנחנו משתמשים במגבון אנחנו מפרקים דבר מתוך דבר, במקרה שלנו מוציאים נוזלים מתוך המגבון? פוסקים רבים עסקו בשאלה זו ויצרו הבדלים בין מלאכת דש לבין שימוש במגבון, אחד ההבדלים קשור ליצור המגבון , בשעה שמייצרים את המגבון בעלי המפעלים משתמשים בחומרים שאינם נספגים במגבון, אלא נמצאים רק מעליו ולכן לא מדובר במלאכת מפרק. לאור זאת וסיבות נוספות, מותר להשתמש במגבון בשבת בתנאי שיעשה זאת בנחת ובעדינות.

פוסקים רבים, מכריעים שקדושת בית הכנסת היא מהתורה ולכן יש להקפיד על קדושת בית הכנסת ולא להיכנס לבית הכנסת אלא לצורך תפילה או לימוד תורה ולא כדי להטעין את הפל‘ אולם אם נכנסת גם כדי להתפלל מותר לך מעיקר הדין להטעין את הפלאפון. וראיתי לרבה של העיר העתיקה הרב אביגדור נבנצאל שכתב: ”שחוק וקלות ראש ושיחות בטלות בוודאי אסורות בבית הכנסת, אומנם פלאפונים אם השיחה דרושה לצורך האימון הרי היא מכשירים להגנה על עם ישראל ויש לראות בה דבר מצווה“

מרגש שחשוב לך להתמיד בתפילה למרות האתגר שבכך. יש מתח עמוק בין תפילת קבע לתפילה ספונטנית בעוד ששתיהן חשובות. ההלכה קובעת שתפילת הקבע היא העיקר, ואפשר לפעול בדרכים שונות כדי להגיע לכוונה (לכך ראי בהרחבה באתר ”משיבת נפש“). תפילת המינימום היומית (לנשים) היא ברכות השחר (כולל ברכות התורה) ועמידה - נסי להתמיד בהן. תראי אם את מצליחה להתמיד באלו בלבד. כשמתאפשר, הוסיפי קטעים נוספים לפי סדר החשיבות הבא: 1. שני פסוקים ראשונים של קריאת שמע, לקבלת עול מלכות שמים; 2. ברוך שאמר, אשרי וישתבח; 3. שני פרקי הללויה בפסוקי דזמרה; 4. קריאת שמע וברכותיה באופן מלא. יה“ר שתפילותייך ייענו בזכות מסירותך לצבא, לעם ולתורה.

ב“ה שגמלך כל טוב ויצאת בשלום. למרות שמצוות הנעשות בפורום ציבורי דורשות מנין גברים, המברך ברכת הגומל שלא בפני עשרה, בדיעבד יצא ידי חובה. גם נשים מחויבות בה אך הפוסקים מזכירים שנשים לא נהגו לברך, בשל תחושת חוסר צניעות בעמידה בפני מנין. הלכה למעשה, כאשר אישה חשה שלא בנוח לברך בפני גברים היא יכולה בדיעבד לצאת ידי חובה בברכה בפני נשים נראה שפסק זה מתיישב עם הרצון שאת מתארת לברך ולהודות בפורום נשי שבו את מרגישה בנוח ובנעימות. לכן, על אף שכאמור מעיקר הדין ברכת הגומל נאמרת בפני מנין גברים – תוכלי לבחור לברך את הברכה בפורום נשי שהוא טבעי יותר עבורך.

שאלתך מעידה שהעולם הרוחני שלך מרכזי בחייך. בתוספתא לומדים שבזמן קריאת פסוקים אין לשנות ללשון יחיד מילה הכתובה בלשון רבים, וכן להיפך. הרא“ש מוסיף בשם רבנו יונה שהאיסור חל על קריאת מזמור שלם או ענין שלם כסדרו, אבל המתפלל ואומר פסוקים יכול לשנות. לדוגמא, ברכת ”רפאנו“ בתפילת מבוססת על פסוק שבו אומרָ הנביא ירמיהו: ”רפאִני ה‘ ואָרפא“. כך מביא הטור שבאמירת פסוק בודד ”דרך תפילה ובקשה,“ אפשר לשנותו לפי הצורך. מכאן שבפרקי תהילים שלמים, אין לשנות את הפסוקים, אך אפשר לשנות מילים בפסוקים בודדים הנאמרים כתחינה ותפילה. שתזכי לתפילות ותחנונים בבחינת ”דרשתי את ה‘ וענני“.

ראשית, יישר–כח על סיום המסכת! אמירת הקדיש נחשבת ל"דברים שבקדושה" ולכן יש לאומרו במניין של עשרה גברים כמו יתר הדברים שבקדושה. אולם, כל עוד ישנו מנין, אין מניעה שאישה תאמר את הקדיש. הדין הזה נלמד מהדיון בנושא אמירת קדיש יתומה ע"י אישה.. אמירת קדיש יתומה כבר מקובלת בהרבה קהילות ונכתב על כך רבות. לצד השאלה ההלכתית, חשוב לקחת בחשבון שלא כולם רגילים שאשה אומרת קדיש ולכן כדאי למצוא חבורה שמכבדת ותומכת בסיום ובכך שאת אומרת קדיש במעמד. נועם ה' עליך!

לאחר שנת קבע בלילה (שינה של חצי שעה) יש לברך את ברכות התורה לפני לימוד תורה. קריאת תהילים נחשבת גם היא ללימוד תורה. ברם, אם את מהרהרת בליבך במזמורים מבלי לומר אותם בפה, אינך צריכה לברך. אם תחזרי לישון לאחר השמירה כשעדיין לילה, ישנה מחלוקת האם לברך שוב את הברכות או לא. בפועל, המלצתי היא לנקוט באחת האפשרויות הבאות כדי לצאת ידי שתי הדעות: א. כשתברכי בלילה, תכווני שהברכות יוציאו ידי חובה רק את הלימוד הקרוב עד חזרתך לישון, ואז לברך שוב בבוקר. ב. כשתברכי בלילה, תכווני לצאת גם ביום שלמחרת ולא לחזור ולברך ביום, ובברכת אהבת עולם/ אהבה רבה תכווני לצאת ידי חובת ברכות התורה.

נגעת בשאלה חשובה ועמוקה - איך לומדים תורה בעומס חיים? את חוסר הפניות שאת חשה בצבא את תפגשי גם בהמשך החיים. חשוב לומר שהתורה נועדה להילמד בחיים עצמם! הלימוד המרוכז במסגרות כמו מכינות ומדרשות הוא רק הכנה למציאות של שטף החיים שבה צריך להתאמץ לקבוע עיתים. כמה קווים מנחים שיכולים לעזור לך: א. אל תתייאשי! המשיכי לנסות. גם אם לא תלמדי, הדיבור על הרצון והתפילה להצליח נותנים כוח. ב. תתחילי ממש בקטנה, אפילו 5 דקות בשבוע. תמיד אפשר להרחיב כשמתאפשר. ג. מצאי לימוד שמחייה אותך ונותן לך כוחות. ד. צרי מסגרת, פודקאסטים או חברותא שאפשר לעשות בוואטסאפ, בזום או פיזי. שמרי על החשק בוער והזיני את הרצון, ובע"ה תצליחי כשיתאים.

השאלה ששאלת מעסיקה נשים רבות בגילך ומבוגרות ממך. אשיב לך בקצרה (תשובה מפורטת תוכלי למצוא באתר "משיבת נפש"). בתורה קיים איסור: "לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה...". האיסור הזה מבטא חשש מפגיעה בצניעות כתוצאה מטשטוש הגבולות בין גברים לנשים. מכנסים נחשבו בעבר, במרבית התרבויות, כ"כלי גבר", וכך גם כיום בחברות רבות בהן לבישתם נראית כהתרסה של נשים נגד האיסור. ועל כן רבים הפוסקים האוסרים את לבישתם. אולם, מאחר שנושא הלבוש ושיוכו לגברים או נשים הוא תלוי תרבות וחברה, קיימת מחלוקת בין פוסקי הלכה ויש מי שפוסקים שכאשר המכנסים נועדו לנשים, אין חשש כזה. אצטט מילים ספורות מתשובה ארוכה של הרב עובדיה יוסף זצ"ל בנושא זה: "כי הנה הלובשות מכנסים להגן מפני הצנה או מפני החמה ואינן מתכוונות להדמות לאנשים, בודאי שיש להן על מה שיסמוכו, מאחר שרבים וכן שלמים הסכימו לדעת הב"ח והט"ז והש"ך שמתירים בזה. וכך נראה לי. ואפילו אם אינן עושות כן להגן מהצנה והחמה, יש לומר שאין בנידון זה משום "לא יהיה כלי גבר על אשה", מכיון שיש הבדל ניכר בין מכנסי גברים למכנסי נשים...וגם עשויות בצורה שונה משל מכנסי גברים...והוא הדין כאן, לאחר שנתפשט הדבר בזמן הזה בלבישת מכנסים לנשים בהרבה מקומות, אין בזה משום "לא יהיה כלי גבר על אשה", כיון שעל כל פנים אינו מיוחד לאנשים דוקא... מדבריו יוצא שאין איסור ללכת במכנסים, כאשר המכנסים עונים לגדרי צניעות, כלומר: ארוכים שאינם הדוקים לגוף. " (שו"ת יביע אומר חלק ו - יורה דעה סימן יד) . כפי שכתבת בעצמך, בחרת ללכת (גם) בחצאית בצבא, כדי להגדיר את עצמך כשומרת תורה ומצוות בחברה. לכן, נראה לי, שההסבר שתוכלי לתת להוריך הוא: שאינך משנה את עמדתך ביחס להופעתך הצנועה, ובחירתך ללכת במכנסים צנועים ממשיכה את הקו הזה. אדרבא, את מקפידה להופיע בציבור כאשה דתיה. אוסיף, שהכבוד שאת רוחשת להוריך, אשר הניע אותך ללמוד את הנושא ולהסביר להם את הכרעתך, ראוי להערכה. תבורכי. ובהצלחה בשרות הצבאי.

אכן "התשובה" היא מושג חינוכי ומוסרי, אולם החידוש היותר גדול שהתשובה היא גם מושג הלכתי, רבנו הרמב"ם יוצר את "הלכות תשובה" בספרו "משנה תורה" מבקש לברך אותך שתזכי בימים אילו, להרבות בתשובה ומעשים טובים.

האיסור ליהנות ממלאכה שנעשתה בשבת קיים כאשר מדובר על איסור מן התורה. הדלקת המזגן היא )לפי רוב הפוסקים( איסור דרבנן. החיילת שהדליקה עשתה זאת בשוגג - היא לא ידעה שאסור. אם אין אפשרות שתשהי במקום אחר, מותר לך לשהות בחדרך הממוזג.

ראשית כל נתפלל כולנו שבע"ה מהרה יבנה המקדש ואז לא נצטרך לצום בכלל, אלא נשמח כולנו שמחה גדולה. בנוגע לשאלה ההלכתית, האם מותר לצחצח שיניים בתענית — יש לכאורה סתירה בדברי השו"ע: שבסימן תקס"ז סעיף א' התיר בצומות שאינם יום כיפור ותשעה באב טעימה של פחות מרביעית (כמניין 'כוס' בגימטריא – 86 מ"ל), לעומת זאת שם סעיף ג' כתב שאסור לרחוץ פיו בתענית. לאור זאת טען המגן אברהם שהאיסור הוא רק ביותר מרביעית, אבל פחות מכך באמת מותר. במשנה ברורה מצד אחד לא קיבל את דברי המגן אברהם, אך מצד שני סבר שניתן להקל במקום צער. בערוך השולחן התיר במקום שאין כלל כוונה ורצון לבלוע. לאור דברים אלו ניתן להסיק שבמצב אותו תיארת את מוגדרת כמצטערת, ועל כן יהיה מותר לך על פי דברי המשנה ברורה. נוסף על כך, בצחצוח שיניים בדרך כלל לא מדובר על כמות שהיא יותר מרביעית, וכן אין כוונה ורצון לבלוע, ועל כן נראה שלפי כל השיטות הנ"ל יהיה מותר לצחצח שיניים בתענית. נדגיש שכל הדיון כאן נכון לתעניות שאינן יום הכיפורים ותשעה באב, בהם נטיית הפוסקים להחמיר יותר ולא להתיר בהם צחצוח שיניים. בע"ה נזכה שהקב"ה יזכה אותנו שתשובה זו לא תהיה רלוונטית ויגיד לצרותינו די ויגאלנו גאולה שלמה.

התורה החמירה מאוד באיסור חמץ ואסרה לא רק את אכילתו אלא גם הנאה ממנו ואת הימצאותו ברשותך. לכן אסור לך שיהיה לך חמץ שלך. יש מספר דברים שאנו נדרשים לעשות על מנת שלא יהיה בידנו חמץ בפסח: א. בדיקת חמץ – לבדוק את כל המקומות שבאחריותך ולוודא שאין בהם חמץ: משרד, חדר שינה, דירה אם יש לך, רכב ועוד. ב. ביעור חמץ – כל החמץ שברשותך בערב פסח (השנה הכוונה לערב ערב פסח, מכיוון שערב פסח חל בשבת) – צריך לשרוף אותו. ג. מכירת חמץ – למכור לגוי חמץ בעל חשיבות עבורך שזה הפסד מרובה לשרוף אותו, או דברים שאת לא בטוחה אם יש בהם חמץ (את המכירה ניתן לעשות בצורה פשוטה על ידי מינוי שליח באינטרנט באתר כיפה/צהר ועוד). החמץ שעליו את מדברת הוא לא שלך ולהן כמובן אין איסור ומותר להן לאכול. בשל העובדה שהוא לא שלך את בהחלט יכולה לשבת איתן. ממה בכל זאת עלייך להיזהר: 1. שהן ישאירו רגע את החמץ אצלך ותצטרכי לשמור להן עליו – אסור לשמור על חמץ בפסח, ואם את שומרת עליו את חייבת לבער אותו. ולכן עלייך להימנע מלשמור על החמץ. 2. בשולחן ערוך בסימן תמ סעיף ג' מובא שאסור לאכול באותו שולחן, ועל כן אסור לך לאכול יחד איתן בזמן שהן אוכלות חמץ. בע"ה שיהיה חג כשר ושמח, וכימי צאתנו מארץ מצרים יראנו הקב"ה נפלאות.

בשו"ע (תצ"ג) נפסק שלא להתחתן בספירת העומר, אולם מותר להתארס. בעקבות כך, כתבו המגן אברהם, והמשנה ברורה, ש"ריקודים ומחולות של רשות נהגו לאסור". פוסקי דורנו דנו בשאלת שמיעת מוזיקה שאיננה 'ריקודים ומחולות', המושמעת באמצעים אלקטרוניים. יש שכתבו להחמיר בכך, ויש שכתבו שמכשירים אלקטרוניים אינם משמחים כמו מוזיקה חיה. נדמה לי שאפשר לחלק בין סוגי מוזיקה שונים. מוזיקה שקטה ורגועה, שנועדה לריכוז בזמן נהיגה למשל, מותרת. אולם שמיעת מוזיקה 'מקפיצה' תהיה אסורה. הקו המנחה הוא האם מדובר באווירה של ריקודים ומחולות, ושמחה יתירה, או שמדובר באווירה יומיומית רגילה.

אם שכחת לספור בלילה, את יכולה לספור ביום (עד השקיעה!) בלי ברכה, ולאחר מכן, להמשיך לספור עם ברכה (שו"ע תפ"ט, ז'). אם שכחת גם לספור במהלך היום, הרי שאינך יכולה להמשיך לספור בברכה. אולם, יש משמעות להמשך הספירה גם בלי ברכה! (תפ"ט, ח). לפיכך, אם את מסתפקת האם ספרת ספירת העומר - במידה ועדיין לא שקעה החמה - עליך לספור כעת, בלי ברכה. ולאחר מכן תוכלי להמשיך לספור בברכה. אם את חוששת שפספסת יום, אבל את לא בטוחה ששכחת, את יכולה להמשיך לספור בברכה - כדברי השו"ע (תפ"ט, ח'). "אבל אם הוא מסופק אם דילג יום אחד ולא ספר, יספור בשאר ימים בברכה".

התשובה לכך תלויה בשאלה האם מותר לברך שהחיינו בספירת העומר. המאמר מרדכי (תצ"ג, ב') כתב, שיש מנהג שלא לברך שהחיינו בימי ספירת העומר, אבל שהוא חושב שזה מנהג טעות, שהגיע מהמנהג שלא לברך שהחיינו בימי בין המצרים. המשנה ברורה שם אף כותב: "אם נזדמן לו איזה ענין שצריך לברך עליו שהחיינו יברך". לגבי עצם קנית הבגדים - ישנם גאונים שכתבו שלא לקנות בגדים משום שחכמים גזרו למעט בשמחה בין פסח לשבועות, אבל בהמשך ספרות הפסיקה, איסור זה לא הוזכר. לכן, נדמה לי שזה תלוי במנהג המשפחתי. אם במשפחתך נוהגים שלא לקנות בגדים בספירת העומר, ראוי להמשיך במנהג זה בהיעדר צורך מיוחד. אולם, אם במשפחתך לא נהגו באיסור זה, מותר לקנות בגדים ואף לברך שהחיינו בימי ספירת העומר.

לאורך הדורות הפוסקים ציינו טעמים שונים לכך שנשים חייבות בברכות התורה, אך כולם מסכימים שהן אכן חייבות בכך. ניתן לראות בכך הכרה והבנה שהתורה היא מורשתן גם של הנשים אשר עמדו יחד עם העם כולו במעמד הר סיני. מעמד הקהל, שבמוצאי השנה השביעית, מהווה סוג של שחזור מעמד הר סיני, והקב"ה מצווה להקהיל את עם ישראל וּנשות העם למען ישמעו את דברי התורה. יש הפוסקים שהחובה לברך נובעת מחיוב הנשים ללמוד דינים השייכים להן - כלומר שחייבות במצוות תלמוד תורה, גם אם לא בהעמקה ובהרחבה. כמו כן, יש אומרים שחייבות בתפילה ולכן חייבות גם בקריאת פסוקי הקרבנות שבתורה. הפוסקים שאינן חייבות בלימוד כותבים שמותר לאדם לברך ברכה על מצווה שאינו חייב בה, וכך אישה בברכת התורה. פוסקים מאוחרים לימדו שהברכה היא לא על קיום מצוות תלמוד תורה אלא על השייכות של אנשים, ובכללם הנשים, אל התורה; על עצם קיום לימוד התורה; ועל כך שכל עסקו של האדם הוא בדברי התורה ועל פי התורה.

ישר כוח על רצונך לבצע את תפקידך היטב וגם ללמוד תורה! לימוד ליל שבועות אינו מצווה אלא מנהג, שמקורו בספר הזוהר ותחילת תפוצתו הנרחבת במאה ה‑16 — אנו משתדלות לשמור על מנהגים, אך במצב של צער או צורך גדול ניתן לוותר. מצוות לימוד תורה מלווה אותנו באופן תמידי, אך כנשים איננו חייבות בה ולכן גם בליל שבועות איננו חייבות ללמוד. כדאי שתחשבי כיצד ניתן לבטא את אהבת התורה ולימודה בתנאים הקיימים, באופן שלא יפריע למילוי תפקידך. למשל, ללמוד בליל חג בחברותא, או למחרת במהלך החג. שתזכי לקבל תורה בשמחה!

לא נהגו לברך שהחיינו קודם ברכת ספירת העומר מכמה סיבות: א. המצווה כיום חסרה, כי קורבן העומר לא קרב. ב. מברכים שהחיינו על גמר מצווה, במקרה שלנו גמר המצווה, יהיה רק ביום מט‘ לעומר. ג. יש אומרים, שיצאת ידי חובה בברכת שהחיינו, בשעה שברכנו על הכוס בליל פסח.

על פי מנהג אשכנז אין כל הבדל בין גברים לנשים ולכן איסור תספורת חל גם על נשים, למנהג ספרד יש הבדל בין גברים לנשים, ונשים אינם מחויבות לנהוג איסור תספורת בימי ספירת העומר.

האיסורים בימי ספירת העומר הם: נישואים, תספורת, מוזיקה מאד שמחה. ולכן אין כל איסור לצאת לטיול ברחבי הארץ בספירת העומר, ועם כל זאת חכמי הסוד מדגישים שימי העומר הם ימי דין, ולכן יש לטייל באחריות.

ישנה מחלוקת בין הפוסקים האם מצוות ספירת העומר מוגדרת כמצוות עשה שהזמן גרמא או לא? רוב הפוסקים הכריעו שמדובר במצוות עשה שהזמן גרמן ולכן נשים פטורות מספירת העומר, עם כל זאת נשים המבקשות לספור ספירת העומר תבוא עליהן ברכת טוב. לגבי הברכה, האם נשים יכולות לברך על ספירת העומר, נחלקו בשאלה זו חכמי ספרד עם רבני אשכנז. רבני אשכנז הכריעו, שלמרות שמדובר במצוות עשה שהזמן גרמן, הן רשאיות לברך. לעומתם חכמי ספרד אסרו לברך ולשיטתם מדובר בברכה לבטלה ולכן יספרו בלא ברכה.

נהגו ישראל לא לשמוע מוזיקה בימי ספירת העומר, מנהג זה הוא חלק ממנהגי אבלות, על הריגתם של תלמידי ר‘ עקיבא, עם כל זאת ישנם מקרים בהם הקלו חכמי ישראל: א. כאשר מדובר במוזיקה רגילה ואינה רועשת (לא מביאה לידי שמחה משמעותית). ב. לצורך מנוחת הנפש, מותר לשמוע גם בימי חול המועד. ג. הרב קאפח זצ“ל מקל משום שמדובר במוזיקה מוקלטת ולא הופעה חיה. ד. שירי קודש שעוזרים לך בעבודת ה‘. ה. ביום העצמאות מותר לשמוע ולהשמיע מוזיקה, כדי להודות לה‘ יתברך על הטוב שנתן לעמו ישראל. ולמרות ההיתרים השונים, ראוי שאדם יעשה שינוי באורח חייו גם בתחום שמיעת מוזיקה בימי ספירת העומר.

יש מחמירים שלא להסתמך מלכתחילה על מכירת חמץ בחמץ גמור. כיום אנו נוהגים למכור בעיקר מוצרים שאינם חמץ גמור אך יש בהם חשש לתערובת חמץ. מכיוון שמעיקר הדין המכירה תקפה גם לחמץ גמור, אם מדובר בכמות שיש בה הפסד אפשר למכור גם מוצרי חמץ גמור במכירת חמץ.

לפי פקודות הצבא אסור שתתקיים בבסיסי צה“ל מציאות של בישול בכלים בכלל ובפסח בפרט. במידה ויש חשש כזה כדאי שתפני לרבנות הצבאית לפני החג. בכל מקרה במידה ואכן בישלו חמץ בכלים הם מותרים לשימוש אחרי פסח. ישנה מחלוקת אמוראים בדבר כלי החמץ בפסח. אנו פוסקים כשיטה לפיה אין איסור בל יראה ובל ימצא בטעם הבלוע בכלים ולכן ניתן להשהות את הכלים בבית ואין צורך למכרם. השאלה שלך נוגעת למעשה בדין חמץ שעבר עליו הפסח מכיוון שאת שואלת על האפשרות לאכול בכלים אלו לאחר החג ולא בחג עצמו. בחג עצמו חמץ אינו בטל אפילו באלף אבל לאחר החג חמץ בטל כשאר תערובות ולכן הכלים אף אם בלעו איסור אינם נאסרים וכן פסקו הרמ“א והמג“א, המשנה ברורה ועוד אחרונים.

מקובל לומר שתענית בכורות נקבעה לזכר ההצלה של בכורי בני ישראל בליל מכת בכורות. אנו צמים ביום שלפני ליל ההצלה כדי להזדהות עם החשש והתפילה שהיו לפני שההצלה פסחה על בתינו (אולי בדומה לתענית אסתר שמסמלת את התסריט האלטרנטיבי, אלמלא התרחשה ההצלה). נשאלת השאלה האם גם בנות בכורות מצריות מתו בליל מכת בכורות? המדרשים חלוקים במילוי הפערים בסיפור – האם המצריות מתו וגם מה קרה לבת פרעה עצמה... וההשלכות בהתאמה. באופן כללי, נראה שלמרות שיש משמעויות משפחתיות ופסיכולוגיות להיותנו במקום הראשון במשפחה, הרי שאין תוכן הלכתי או רעיוני להיות בת בכורה (בדיני ירושה או פדיון) והמנהג הרווח הוא שבנות בכורות אינן צמות. בכל אופן נתקבל בקהילות ישראל המנהג לגברים לעשות סעודת מצווה לסיום מסכת בשעות הבוקר ובכך להיפטר מהצורך בצום. בימינו שגם נשים לומדות תורה – ראוי לנהוג כך. אם את בכורה שמצליחה ללמוד ולכוון לסיים בערב פסח – זה נפלא, וגם אם לא – את יכולה להצטרף לסיום של אחרות (גם בזום) ובכך לסמל את הודאתך על היותך בכורה, בת ישראל, נגאלת.

ברכת האילנות היא אחת מברכות הראייה שמרגילות אותנו להתפעם ולהתרגש מהעולם שנברא עבורנו. אנו מברכות אותה פעם אחת בשנה בתקופה זו, כאשר האילנות מתחילים ללבלב ולפרוח. אנו ניצבות מול עץ פרי שהיה ערום כל החורף ורואות במו עינינו את ההתחדשות והיופי והתקווה ומברכות: "ברוך... שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם". כמו שאר ברכות הראייה – מברכים אותה אם וכאשר נתקלים בתופעה (אם ראיתי קשת, אם ראיתי את הים הגדול וכו'), אך אם אפשר ראוי להתאמץ ולחפש את היופי בעולם ולהרגיל עצמנו להתרגש ולברך. אכן ראוי לברך בימי ניסן החל מראש חודש, אך יש פוסקים שניתן לברך כל עוד האילנות מלבלבים. לשיטה זו, מאחר וזו לא מצוות עשה שהזמן גרמא אלא תלויה בראיית התופעה של הלבלוב – הרי שגם נשים מברכות.

קל להזדהות עם התחושות הסותרות והטלטלות שאנו מרגישים וקשה לצוות על הלב לשמוח בימי צרה. אציע מספר זוויות להתבוננות בשאלתך: לוח השנה היהודי רצוף ממשקים ומעברים בין עצב לשמחה, כמו החיים עצמם: מכובד הראש של יום כיפור לשמחת סוכות, מתענית אסתר אל פורים ומימי הזיכרון אל חגיגת העצמאות. בלוח אין שמחה נקייה ואין עצב טהור, הם נפגשים ומטעינים זה את זו במשמעויות. תענית אסתר המקדימה את פורים היא תמיד יום של צום, תפילה וזעקה והשנה יותר מתמיד; יום לעורר את הלבבות, להביט מתוך פרספקטיבה וליצור איזון רגשי בין האימה לבין השמחה. אסתר נמשלה במדרש לאיילת השחר, לקרני השחר הראשונות אחרי לילה אפל. אנו מבחינים יותר באור וכך גם בניסים, דווקא מתוך החושך. ניסים מתרחשים במציאות כל הזמן, אבל אנו מצליחים להבחין בהם רק לנוכח ההעדר ושמחת פורים השנה תוכל להיטען ברובד עמוק יותר על רקע המציאות. עיקר שמחת פורים היא "איש לרעהו ומתנות לאביונים", כלומר עם הפנים לזולת. 'רעהו' – אלה השווים לנו ו'אביונים' – אלו החלשים והחסרים. נראה שכדאי לנו לגייס את כוחות השמחה שלנו, ובמיוחד בימים אלו הדורשים מאיתנו להגביר את האחדות והאהבה, על מנת לשמח אחרים המתאווים למה שאין להם – ולנסות כמיטב כוחנו למלא את חסרונם. להיות חברה אכפתית ומוסרית – זוהי שמחת פורים העיקרית. לסיכום, אין להתעלם מהכאב, אלא להנכיח אותו בתוך השמחה עם דגש על תענית משמעותית; לא לנטרל את היכולת לשמוח אלא לאזן, לגייס ולדייק את השמחה. בתפילה שהחודש הזה ייהפך לנו מיגון.

לרוב הפוסקים, אם תשני בליל י“ד בירושלים, ובליל ט“ו בבסיס, לכאורה אכן תהיי פטורה ממצוות פורים. אולם, כיוון שאנו משתדלים להתחייב במצוות ולא להיפטר או לברוח מהן, כמובן שהאפשרות הזו אינה רצויה, אא“כ היא מתנגשת עם המצווה הגדולה של ’עזרת ישראל מיד צר‘, שבה את עסוקה, וכל פתרון מאלו שאציע בהמשך לא יוכל להסתדר. בנוסף, יש הפוסקים כרא“ש, שהזמן הקובע הוא עלות השחר של י“ד – גם לפרזים וגם למוקפים. לדעתו, כיוון שבעלות השחר של י“ד באדר היית בירושלים, נקבע עבורך יום שושן פורים כיום פורים איפה שלא תהיי. מכאן, שיהיה עליך לקרוא מגילה מקלף לעצמך בלי ברכה בליל שני )ראשון בערב( ובבוקר יום שני, וכן לקיים את שאר מצוות הפורים. אני מציעה לך כמה האפשרויות: 1. לפנות לרב הבסיס ולבקש שיסייע בקבלת אישור לחזור ביום שני, אחרי שתשמעי מגילה, ותקיימי את שאר מצוות היום בירושלים. 2. להתארח מחוץ לירושלים, כך שתתחייבי בפורים של הפרזים, ותמשיכי לבסיס אחר קיום מצוות היום. 3. לחזור לבסיס כבר במוצאי שבת, ושם לקרוא מגילה בברכה, ולקיים את שאר מצוות הפורים למחרת בבסיס. בתפילה שתצליחי לחגוג את פורים בשמחה עם כל ישראל כאשר תתהפך על כולנו המציאות לטובה.

השאלה הזו מהדהדת בלבבות כל עם ישראל: "איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי?" במציאות שבה האומה כולה בכאב גדול, ובפרט אחינו ואחיותינו שטרם זכינו להושיעם, וכולנו דואבים בצער הציבור. המציאות מטלטלת כל אחת ואחד מאיתנו עד כדי שברון לב, ומאין תימצא בלב שמחה? מי ייתן ועד פורים נתבשר בשורות טובות, אך כל עוד אנו עדיין עבדי אחשוורוש, נזכור ששמחה היא לא רק תגובה למציאות אלא גם יצירה שלה, והכוונה של כוחות הנפש לאחיזה בטוב ובחיים. מתוך אהבת הזולת ודאגה לקרובים ולרחוקים נזכה לפתוח את הלב לשמחה ולתפילה לישועה.

כפי שנכתב בגמרא במגילה (ז.), יש לתת שתי מתנות לאדם אחד כמשלוח מנות. יש לתת דברי מאכל, ויש עדיפות לאוכל שניתן לאכול בסעודת פורים. תכלית המצווה היא לקרב לבבות ולתת מתוך רוחב לב, ולא על מנת להרשים. למצוות מתנות לאביונים יש לתת שתי מתנות לשני עניים. מתנות לאביונים צריכות להינתן ביום הפורים עצמו. יש שנעזרים בעמותות שניתן לתרום להן לפני החג, והן מחלקות מעות בחג עצמו. צריך להשתדל להרבות במתנות לאביונים ולראות במצווה זו מצווה מרכזית ביום הפורים יותר מהסעודה וממשלוח מנות לרעיו (רמב"ם, הלכות מגילה וחנוכה, ב' 17). נהגו לתת מתנות לאביונים לכל מי שפושט ידו (ירושלמי מגילה, פ"ה ד'). מפני שאין זו מצוות צדקה רגילה אלא נתינה מתוך שמחה (ריטב"א).

פעמים רבות פניה לרב הבסיס תאפשר פתרון והצטרפות לקריאה במניין. ניתן גם לנסות לארגן מניין וכדאי לתכנן מראש כי עיקר המצווה היא בקריאה ברוב עם ובפרסום הנס. עם זאת, לפעמים אופי התפקיד לא מאפשר את הנ“ל וכדאי לדעת איך לצאת ידי חובת קריאת מגילה. את המגילה יש לקרוא מתוך מגילת קלף כשרה ויש להתאמץ להשיג מגילה כזו לפני פורים ולקרוא בה בליל פורים וביום הפורים. שמיעת הקריאה באמצעיים דיגיטליים שנויה במחלוקת האחרונים ולרוב הדעות לא יוצאים בה ידי חובה. אם את קוראת לעצמך יש לברך לפני הקריאה ”על מקרא מגילה“ שעשה ניסים“ ”ושהחיינו“ ברכת הרב את ריבנו נאמרת רק בציבור ולכן אין לברכה אם את קוראת ביחידות.

ישנם פוסקים הטוענים שהחיוב של הנשים היא לשמוע את המגילה, בשונה מחיוב הגבר לקרוא מגילה, ולכן תברכנה "לשמוע מגילה". אך לרוב הפוסקים נשים תברכנה את ברכות המצוות על קריאת מגילה, בשל חיובן במצווה זו הזהה לחיוב הגברים - "ברוך.. וצוונו על מקרא מגילה". בנוסף יש לברך "שעשה ניסים לאבותינו" ו"שהחיינו". בסיום הקריאה מברכים "הרב את ריבנו" שאינה נאמרת על קריאת המגילה, אלא היא ברכת שבח והודיה על הנס ואין לברך אותה אלא בצבור משום פרסומי ניסא. עולה השאלה אם נשים נחשבות לציבור, ודעת רוב הפוסקים היא שבעוד שדברים שבקדושה נאמרים רק בנוכחות עשרה גברים, לצורך פרסום הנס נשים נכללות ב"רבים" ובפרהסיא ולכן מברכות "הרב את ריבנו".

את חיוב הנשים במצוות מגילה לומדים בגמרא: "ואמר רבי יהושע בן לוי נשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס" (מגילה ד). וזאת על אף היותה מצוות עשה שהזמן גרמא. מהמשנה (ב,ד) לומדים ש"הכל כשרים לקרות את המגילה" ומכאן משמע שגם נשים יכולות לקרוא ולהוציא אחרים ידי חובתם. אך התוספתא מלמדת שנשים פטורות ולא מוציאות אחרים ידי חובתם. מכיוון שתוספתא זו סותרת את המשנה ולא הובאה בגמרא מעמדה מוטל בספק. בדיון בפוסקים ישנן שתי גישות כלליות: שנשים חייבות כגברים בקריאת מגילה, ושנשים חייבות בקריאת מגילה אך אינן מוציאות את הגברים ידי חובתם, מסיבות שונות. מן המקורות ומהפוסקים האחרונים עולה שנשים מחוייבות במקרא מגילה ולפי רוב הדעות הן מוציאות נשים ידי חובתן בקריאה. כמו כן, מיעוט הפוסקים סבורים שנשים אף מוציאות את הגברים ידי חובה.

רבינו דוד מנדבורנא כתב בספרו תירוץ מקורי בשם ספר המכתם המבוסס על דברי רבינו הרמב“ם, בהלכות מגילה הכותב שעיקר המצווה בפורים זה להרבות במתנות לאביונים ולא בשמחת כריסו, שאין שמחה דגולה ומפוארה אלא לשמח לב העניים יתומים אלמנות וגרים שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה שנאמר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים על יסוד דברים אלו, כותב בעל ספר המכתם, את הדברים הבאים: ”על זה אומרת המשנה משנכנס אדר מרבים בשמחה אל תדחה עד פורים המצווה לשמח אחרים להידבק בשכינה, את זה תתחיל מראש חודש אדר“

ישנו קשר מובהק בין טו' בשבט לבין מצוות תרומות ומעשרות, נסביר את דברינו - אחד הדברים החשובים בשעה שבאים לקיים את מצוות הפרשת תרומות ומעשרות, הוא שיש לדעת לאיזה שנה הפרי המדובר מיוחס , האם לשנה זו או לשנה הקודמת? בירור יחוס הפרי משמעותי, משום שישנו איסור להפריש מפירות של שנה אחת על פירות משנה אחרת, בנוסף אפיון התרומה משתנה משנה לשנה, יש שנים (א' ב' ד' ה' לשמיטה) שהתרומה היא תרומת מעשר שני, ויש שנים (ג' ו' לשמיטה) שהתרומה היא תרומת מעשר עני. התאריך הקובע את שנת הפרי הוא ט"ו בשבט ולכן אנו נדרשים לבדוק האם הפרי חנט קודם ט"ו בשבט או לאחר ט"ו בשבט.

אין כל חיוב לאכול פירות בט"ו בשבט. חשוב להדגיש שנהגו ישראל לאכול פירות שהשתבחה בהם ארץ ישראל, החל מהמאה ה16 כפי שמובא בספרי מנהגים רבים, מחבר ספר תיקון יששכר מביא לראשונה מנהג זה באומרו: "יום טו' בשבט ראש השנה לאילנות, לכן אין נופלים בו נפילת אפיים בתפילה, ולא מתענין בו והאשכנזים יצ"ו נוהגים להרבות בו במיני פירות אילנות לכבוד שמו של יום".

בשעה שמוגש פירות משבעת המינים, ופירות רגילים, ישנם שני מנהגים: מנהג הספרדים תמיד להקדים פירות שבעת המינים לשאר פירות, גם אם שאר הפירות יותר טעימים בעיניו, לעומת זאת מנהג אשכנז ותימן לברך קודם על הפרי החביב בעיניו גם אם אינו מפירות שבעת המינים. ביחס לסדר הפנימי של שבעת המינים, המקור בתורה לסדר הוא הפסוק: "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש" חכמי התלמוד על בסיס הפסוק, מלמדים אותנו עיקרון, כל הקודם למילה ארץ קודם לברכה ולכן יש להקדים ראשית את החיטה ושעורה לאחר מכן זיתים, תמרים, ענבים, תאנים, ובסוף הרימון. חכמי הלב, חיפשו משמעות פנימית לסדר הברכות, לדבריהם הזית (אחרי החיטה והשעורה) יש בו גרעין אחד והוא מסמל את אחדות ישראל לאחר מכן התמר הגרעין שלו יש חריץ , לאחר הענבים שפעמים יש בהם שלושה גרעינים בהמשך התאנים שיש בהם הרבה גרעינים קטנים ולבסוף הרימון שיש בו הכי הרבה גרעינים.

אכן, ישנה מצווה לנטוע עצים ובכך להיות שותף במעשה בראשית ובמצוות ישוב הארץ, אולם יש להדגיש שמצווה זו קיימת כל השנה ולאו דווקא בט"ו בשבט, המנהג להצמיד את הנטיעות לטו' בשבט נובע כנראה מלשון המשנה: "שטו' בשבט ראש השנה לאילן" מעיון בדברי המשנה, אנו מבינים שהמשנה אינה מדברת על האילנות עצמם, אלא על פירות האילן בלבד, המוקד של טו' בשבט הוא פירות האילן ולא האילן עצמו.

באופן כללי אין לצחצח שיניים בעשרה בטבת, במקרה ואת סובלת מאד מהוראה זו ניתן להקל בצחצוח שיניים בצורה יבשה ללא משחה, במקרה של מי פה ניתן להקל לשטוף את הפה בתנאי שתפלטי את כל המים מהפה.

חלק מהפוסקים, במיוחד מי שמבסס את פסיקותיו גם על תורת הקבלה, קובעים שמי שהולך לישון שנת קבע נאסר עליו לאכול או לשתות החל מחצות הלילה, מנגד מרבית הפוסקים קובעים שמותר לאכול או לשתות בתנאי שהתנה בליבו שיקום מוקדם קודם עלות השחר לאכול ולשתות. יש המקלים יותר במקרה של מים ולכן גם במקרה ולא התנה בליבו לשתות מים קודם עלות השחר, מותר יהיה לו לשתות משום שאנו מחשבים את עצמנו כמי שהתכוונו לשתות. הלכה למעשה, עדיף להתנות מראש גם על אוכל ומים, אם לא התנה על מים בדיעבד רשאי לשתות גם אם לא התנה.

בעשרה בטבת נבוכדנצר מגיע לירושלים ומטיל עליה מצור קשה הכולל פגיעה קשה בעם ישראל שסופו חורבן בית מקדשנו, חכמי ישראל רואים במצור "אב נזק" שמשמעותו הרצון של אומות העולם להתנכל ולפגוע בעם ישראל, מבט זה על צום עשרה בטבת מביא אותם לראות בכל אירוע טרגי שפקד את עמנו חלק מעשרה בטבת, ולכן הרבנות הראשית קובעת את יום הקדיש הכללי לזכר קדושי השואה בתאריך זה.

לאחר חורבן בית המקדש תיקנו חכמי ישראל את צום עשרה בטבת, הסיבה לקביעת הצום בתאריך זה, היא, משום שבתאריך זה נבוכדנצר מלך בבל התחיל את המצור על ירושלים עיר אלוהינו, סופו של מצור זה ידוע בית המקדש חרב בתשעה באב, חכמי ישראל ראו בתאריך זה את נקודת השבר הראשונית שסופו היה ידוע מראש, חשוב להעיר שבתקופת בית שני בשעה שבית המקדש עמד על תילו עם ישראל הפסיק לצום את עשרה בטבת, לימים שבית המקדש השני חרב חזרו לצום את עשרה בטבת.

חיבוט ערבות הינו מנהג נביאים שאנחנו מקיימים ביום השביעי של סוכות, המכונה "הושענא רבה", זכר למקדש. כמו מצוות נטילת לולב וישיבה בסוכה שהינן מצוות עשה שהזמן גרמן ואישה פטורה מהן, כך גם ממנהג זה אישה פטורה. יחד עם זאת, למעוניינת בכך אין מניעה ומנהג יפה הוא לחבוט בערבות זכר למקדש וכרמז להכנעה (ערבה אין בה טעם וריח) ולתפילה (צורת העלים כצורת שפתיים) ביום חיתום הדין. ראי את דבריו היפים של השפת אמת (שנת תרמ"ה) בעניין מהות הערבות: "להושענא רבה, מה שקבעו חז"ל רוב הבקשות ביום הזה. כי הערבה הוא אותן שאין להם טעם וריח, רק תפילה. ועל זה כתיב "פנה אל תפילת הערער", שהוא ער וריק מכל. והרמז "כערער בערבה", ותפלתו מתקבלת ביותר כדכתיב שם "תפילה לעני כי יעטוף" ...נאה ועריבה תפלתם לפניו יתברך".

למרות שאין לך סוכה נגישה, תוכלי להקפיד על ציון ימי חול המועד בתוספת שמחה, כגון אוכל מיוחד, לבישת פריט מיוחד, תפילה הלל חגיגית בשירה עם חברות או לבד, לתת מקום מכובד לתפילת מוסף, ליטול לולב. ישנו גם איסור מלאכה בחול המועד בכל דבר שאינו לצורך המועד עצמו או שאינו "דבר האבד", אך בשירות הצבאי כל מלאכה שאת נדרשת לעשות היא לצורך בטחון ישראל ומותרת.

ישר כוח על המאמץ לקיום מצוות החג. התורה מצווה לקחת את ארבעת המינים ולשמוח איתם. הדרך לקיים את המצוה הזו היא ליטול את ארבעת המינים יחד ולנענע בהם - והמשנה מחברת בין הנענוע לבין אמירת ההלל בתפילה. לכן, נהגו לקחת את ארבעת המינים בסוכות לתפילה, לברך עליהם מיד לפני אמירת ההלל ואז לנענע במהלכו. להלכה, קיום מצוות נטילת לולב אפשרי גם ללא אמירת ההלל. כאישה, את אינך חייבת בנטילת לולב - אולם את מקיימת מצווה. אם את מצליחה ליטול את הלולב בבוקר ולנענע בו - אשרייך, ואם את מוצאת את הזמן והכוחות ללכת לתפילה איתו - עוד יותר.

יישר כוחך על תשומת הלב והבירור המוקדם. ראשית, חשוב לזכור שהפעילות המבצעית שאת עושה נחשבת כדבר מצוה, ואם לא תוכלי להגיע לתפילות הרי שהעוסקת במצווה פטורה ממצווה, ואל תיפול רוחך כי זכות גדולה בידיך בהגנה על ישראל. מותר להחליף שיבוצים עם מי שפחות חשוב לו להגיע לתפילות כדרך שחיילים מחליפים שיבוצים ביניהם מסיבות אישיות שונות. יש להתנהל תוך התחשבות באחרים, ותני דעתך שלעתים גם מי שנראה לך כפחות דתי רוצה להיות נוכח בתפילות ובמיוחד בחגים. נשים חייבות בתפילה ועיקר תפילה היא תפילת שמונה-עשרה. ככלל לכתחילה ראוי להשתדל להתפלל תפילת שמונה-עשרה אחת ביום (שו"ת יחוה דעת ג, ז), והמוסיפה להתפלל תבורך. מי שאין לה זמן יכולה לפטור עצמה באמירת ברכות השחר וברכות התורה או באמירת תפילה קצרה (מג"א קו, ב). אישה אינה חייבת בתפילה במניין, אך בתפילה בציבור יש מעלה. בצבא לתפילות בבית הכנסת יש גם תפקיד חשוב בחיזוק הזהות הדתית, וגם אם יש קושי כדאי להשתדל להגיע לבית הכנסת, ובפרט בשבתות ובחגים התפילות בציבור הן חלק חשוב ומשמעותי בהרגשת קדושת היום. המצווה המיוחדת של ראש השנה היא שמיעת תקיעת שופר, ובבית הכנסת תוקעים בשופר במהלך תפילת מוסף. לכן העדיפות הראשונה היא לנסות להגיע לתפילת מוסף כדי לשמוע את תקיעת השופר. אם לא הגעת לתפילה בציבור תשתדלי להתפלל לכל הפחות את תפילת שמונה-עשרה של שחרית בעצמך. מומלץ להביא את מחזור התפילה האישי מהבית. במשנה (ראש השנה א, ב) נאמר שבראש השנה כל באי עולם עוברים לפני הקב"ה כבני מרון. לפי אחד הפירושים "כבני מרון" ֵ הוא כינוי לחיילות של בית דוד. כלומר, אנו ניצבים לפני הקב"ה גם כפרטים וגם כקבוצה אחת בעלת תפקיד יעוד ושליחות. יהי רצון שזכות ההגנה על ישראל והתפילות יעמדו לך, ויכתבך ויחתמך הקב"ה לחיים טובים.

אמירת סדר סליחות תלויה במנהגים, למנהג הספרדיות מתחילים לומר סליחות מתחילת חודש אלול למעט ראש חודש עצמו. למנהג האשכנזיות נוהגים להתחיל במוצאי שבת שלפני ראש השנה כלשונו של הפייטן "במוצאי מנוחה קדמנוך תחילה". כמו כן, בספרו של המהרי"ץ גדול פוסקי תימן מנהג מקורי וייחודי להתחיל להגיד סליחות מטו' באלול וזה לשונו: "יש מקומות שנהגו לקום מחמשה עשר באלול".

נהגו ישראל בחודש אלול, לבקש את ה' על ידי אמירת סליחות. פתחנו את תשובתנו במילה מנהג, כי יסוד אמירת סליחות באופן כללי הוא מנהג ולכן באשר לשאלתך עלינו לפנות למנהג עצמו, ולראות האם נהגו נשים להגיד סליחות? בעבר לא נהגו למעט מקרים בודדים ובהווה ניתן לראות שנשים אומרות סליחות לא באופן קבוע אלא מידי פעם, ולכן למסקנה מבחינה הלכתית את אינך חייבת להגיד סליחות, אולם מבחינה חינוכית ורוחנית מזמין אותך לקבל על עצמך להגיד סליחות כדי להתקרב לאבינו שבשמיים.

חשוב להדגיש שמעלת אמירת סליחות בציבור היא גדולה מאד, ועם כל זאת בשעה שאת לא יכולה להצטרף למניין את רשאית להגיד את סדר הסליחות גם ביחיד, למעט יג' מידות והתפילות הנאמרות בארמית. יש לציין כי ישנה מסורת מתקופת הגאונים המתירה להגיד את התפילות שנאמרות בארמית גם ביחיד, מסורת זו התקבלה אצל רבים מקהילות ישראל כגון תימן תוניס וחלק מצפון אפריקה.

שורפים את החתיכה, או עוטפים אותה בשתי עטיפות ומשליכים לאשפה.

החתיכה יכולה להיות בכל גודל שהוא. יש כאלה שנהגו להפריש חלה בשיעור של 'כזית' (כ־28 גרם), חתיכת בצק בגודל של כדור פינג־פונג בערך – ואין זה מחייב כלל

ניתן עדיין לתקן ולהפריש לאחר האפייה. נציין שבהפרשה לאחר האפייה, מכסים במפה את כל מיני המאפה הטעונים הפרשה, כדי שיצטרפו יחד, ואז מברכים ומפרישים חלה

הפרשה שחייבת בברכה: החל מ־1,566 גרם (1.56 ק"ג).

רק לאחר שהבצק תפח, כשהעיסה מונחת לפנינו ורק לאחר שמברכים.

לאחר שלשים בצק בכמות מסוימת, מברכים את הברכה המיוחדת ואז מפרישים חתיכה קטנה מהבצק.

עושים הפרשת חלה כדי לקיים מצווה חשובה שכתובה בתורה: "והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה" – זהו ציווי להפריש חלה מכל עיסה של לחם או בצק המיועד לאפייה.

זוהי מצווה מהתורה, שבה מפרישים חלק קטן מהבצק ומקדישים אותו לה'.

לפי פקודות הצבא אסור שתתקיים בבסיסי צה“ל מציאות של בישול בכלים בכלל ובפסח בפרט. במידה ויש חשש כזה כדאי שתפני לרבנות הצבאית לפני החג. בכל מקרה במידה ואכן בישלו חמץ בכלים הם מותרים לשימוש אחרי פסח. ישנה מחלוקת אמוראים בדבר כלי החמץ בפסח. אנו פוסקים כשיטה לפיה אין איסור בל יראה ובל ימצא בטעם הבלוע בכלים ולכן ניתן להשהות את הכלים בבית ואין צורך למכרם. השאלה שלך נוגעת למעשה בדין חמץ שעבר עליו הפסח מכיוון שאת שואלת על האפשרות לאכול בכלים אלו לאחר החג ולא בחג עצמו. בחג עצמו חמץ אינו בטל אפילו באלף אבל לאחר החג חמץ בטל כשאר תערובות ולכן הכלים אף אם בלעו איסור אינם נאסרים וכן פסקו הרמ“א והמג“א, המשנה ברורה ועוד אחרונים.

אפשר להפריש בדיעבד גם מהלחם האפוי כבר ועם ברכה.

הרבנות הצבאית והצבא משתדלים מאוד לדאוג לרמת כשרות גבוהה במטבחים הצבאיים ובחדרי האוכל. לדוגמה: יש הפרדה ברורה בין האזור הבשרי לאזור החלבי במטבח, יש סימון להבחנה בין הכלים הבשריים לבין הכלים החלביים, נהלי הכשרות מעוגנים בפקודות ויש משגיחי כשרות שנמצאים במטבח שתפקידם לדאוג לשמירת הכשרות. רמת הכשרות בצבא גבוהה וטובה ואפשר לאכול בחדר אוכל הצבאי ללא חשש. לעיתים מה שנראה לך כתקלה אינו תקלה ותמיד כדאי לנסות לשאול ולברר לגבי מה שראית. גם אם יש תקלה צריך לזכור שגם בביתך עלולות לקרות תקלות חד פעמיות שאירעו בשוגג, מכל מיני סיבות כגון: חוסר שימת לב, לחץ זמן ועוד. וכך גם במטבח ציבורי שידיים רבות עוסקות בו. אם יש תקלה הפתרון אינו להחליט שלא אוכלים במטבח הצבאי, אלא לגלות אחריות ולפעול לכך שהיא תתוקן, ובוודאי בתקלה שחוזרת על עצמה. עלייך לפנות למשגיח הכשרות או לרב הצבאי ולדווח בצורה עניינית על התקלה (שימי לב שלא לדבר בגנות אנשים אלא לדבר על התקלה עצמה). הכשרות במטבח אינה רק ענין פרטי שלך אלא ענין ציבורי, ועלייך להתנהל מתוך אחריות ציבורית ודאגה לחיזוק הכשרות במקומך. אני סמוך ובטוח שכאשר תפני לרב הצבאי או לנציגיו הם ישמחו לדעת היכן התקלה ויפעלו לתקן אותה, ואולי גם תוכלי לייעץ להם ממה שראית מה יש לתקן ואיך לשפר. בכך את מזכה את כולם בחיזוק הכשרות בצבא, וגם את תוכלי לאכול בשמחה ובנחת.

לדעת רוב הפוסקים אסור לבעל הכלי להשתמש בכלי שחייב בטבילה לפני שהוטבל אפילו בדרך ארעי. ברם, בדיעבד אוכל שהוכן בכלי שלא הוטבל מותר באכילה (רמ"א יו"ד קכ, ח, טז). בכלי של אחרים שלא הוטבל נחלקו הפוסקים - יש שאסרו (יחו"ד ד, מד) ויש שהקלו והתירו לאורח לאכול בכלי של מארחו (שו"ת בית אב"י יו"ד סי' קטז). לכן, אם יש לך אפשרות לשוחח איתם ולהציע להם שאת תטבילי את הכלים ובכך תזכי אותם בכלים טבולים כך ראוי (אולי גם יש אפשרות לאכול בכלי חד- פעמי?). אך אם אין אפשרות כזו מותר לאכול בכלים. יש כאן מספר שיקולים נוספים להקל: א. החשיבות בחיזוק יחסי החברות בין החיילים בצבא והאכילה ביחד תורמת לכך. ב. החשש שמא יפגעו אם לא תאכלי איתם ובפרט לאחר שטרחו למענך. ג. הם עשו מאמץ בתחום הכשרות כדי שתאכלי עימם וכשאת אוכלת עימם את מחזקת ומעודדת אותם להמשיך ולהיות ערניים לכשרות. אם תמנעי מלאכול עימם הם עלולים לחשוב שאין טעם לטרוח על הכשרות כי בסופו של דבר מאיזו סיבה שהיא האדם הדתי לא יאכל עימם. נמצא שבכך שאת אוכלת עימם את לא מחלישה את שמירת הכשרות אלא מחזקת את הכשרות. הנושא של טבילת כלים פחות מוכר בציבור, לכן כדאי כחלק משיח כללי על עניני כשרות (שתמיד טוב לעשותו למניעת אי הבנות) ליידע גם לגבי דין טבילת כלים, ולהציע אף לסייע להטבלת הכלים במקרה הצורך.

אסור ליהנות מחילול שבת כשמדובר באיסור מן התורה, גם אם נעשה בשוגג. נסיעה בשבת היא איסור מן התורה, וברור שהמשפחה נסעה מדעתה וברצונה. לכן לא תוכלי להתכבד לא במהלך השבת, וגם לא לאחריה.

לאור המציאות הבטחונית המורכבת במדינת ישראל, והחשיבות המערכתית ביצירת הרתעה ויכולת תגובה מיידית באמצעות נוכחות חיילים חמושים בכל מקום, לצד הסכנה העלולה להיווצר מהגעת הנשק לידי גורמים עוינים, באם יושאר בלא שמירה ראויה, אין להימנע מנשיאת נשק אף שלא במקום צורך בטחוני מובהק, מה גם שכפי שהתבאר, יש הנוקטים שבימי שגרה אין בנשק כלל איסור מוקצה.

המשנה קובעת שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, לדעת שהכל בא לנו מיד ה'. אחת ההוכחות בגמרא היא מתפילת ההלל: "ּכֵׁשׁם שֶבְּעוֹשׂוֹת אֲנִי קוֹרֵא ה'... אֶמְצָא וְיִגּוֹן וְצָרָה קָרָאתִי ה'". אנחנו קוראות לקב"ה בשעת ישועה וגם בשעת צרה ויגון. ההלל כולל בתוכו מנעד רגשות רחב – הודאה וזעקה, שבח ותחינה, בטחון ופליאה ובכל קריאה אפשר לכוון לחוויה הנפשית המתאימה לנו באותה שעה. "ִמן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּה עָנָנִי בַּמֶּרְחָב יָה" – דווקא מתוך המקומות הצרים והלוחצים בוקעת התפילה והיא עצמה הפתח להתרחבות, כמו בצורת השופר, כמו מתוך תעלת הלידה, כמו הבקיעה מתוך מימי ים-סוף.

קל להזדהות עם התחושות הסותרות והטלטלות שאנו מרגישים וקשה לצוות על הלב לשמוח בימי צרה. אציע מספר זוויות להתבוננות בשאלתך: לוח השנה היהודי רצוף ממשקים ומעברים בין עצב לשמחה, כמו החיים עצמם: מכובד הראש של יום כיפור לשמחת סוכות, מתענית אסתר אל פורים ומימי הזיכרון אל חגיגת העצמאות. בלוח אין שמחה נקייה ואין עצב טהור, הם נפגשים ומטעינים זה את זו במשמעויות. תענית אסתר המקדימה את פורים היא תמיד יום של צום, תפילה וזעקה והשנה יותר מתמיד; יום לעורר את הלבבות, להביט מתוך פרספקטיבה וליצור איזון רגשי בין האימה לבין השמחה. אסתר נמשלה במדרש לאיילת השחר, לקרני השחר הראשונות אחרי לילה אפל. אנו מבחינים יותר באור וכך גם בניסים, דווקא מתוך החושך. ניסים מתרחשים במציאות כל הזמן, אבל אנו מצליחים להבחין בהם רק לנוכח ההעדר ושמחת פורים השנה תוכל להיטען ברובד עמוק יותר על רקע המציאות. עיקר שמחת פורים היא "איש לרעהו ומתנות לאביונים", כלומר עם הפנים לזולת. 'רעהו' – אלה השווים לנו ו'אביונים' – אלו החלשים והחסרים. נראה שכדאי לנו לגייס את כוחות השמחה שלנו, ובמיוחד בימים אלו הדורשים מאיתנו להגביר את האחדות והאהבה, על מנת לשמח אחרים המתאווים למה שאין להם – ולנסות כמיטב כוחנו למלא את חסרונם. להיות חברה אכפתית ומוסרית – זוהי שמחת פורים העיקרית. לסיכום, אין להתעלם מהכאב, אלא להנכיח אותו בתוך השמחה עם דגש על תענית משמעותית; לא לנטרל את היכולת לשמוח אלא לאזן, לגייס ולדייק את השמחה. בתפילה שהחודש הזה ייהפך לנו מיגון.

השאלה הזו מהדהדת בלבבות כל עם ישראל: "איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי?" במציאות שבה האומה כולה בכאב גדול, ובפרט אחינו ואחיותינו שטרם זכינו להושיעם, וכולנו דואבים בצער הציבור. המציאות מטלטלת כל אחת ואחד מאיתנו עד כדי שברון לב, ומאין תימצא בלב שמחה? מי ייתן ועד פורים נתבשר בשורות טובות, אך כל עוד אנו עדיין עבדי אחשוורוש, נזכור ששמחה היא לא רק תגובה למציאות אלא גם יצירה שלה, והכוונה של כוחות הנפש לאחיזה בטוב ובחיים. מתוך אהבת הזולת ודאגה לקרובים ולרחוקים נזכה לפתוח את הלב לשמחה ולתפילה לישועה.

אמרו חכמים שארבעה חייבים להודות: יורדי ים, הולכי מדבריות, אסיר שנשתחרר וחולה שנתרפא, ומברכים ברכת הגומל. נחלקו הפוסקים אם רק ארבעה אלו מברכים (שו“ע רי“ט), או שמברכים על כל סכנה שניצל ממנה (רמ“א). חיילים מברכים הגומל גם מצד היותם במקום סכנה וגם מצד דינם כהולכי דרכים. הרב גורן זצ"ל (משיב מלחמה ח"ב סי' קלד) הביא סמך מהכתוב שחיילים צריכים להודות, שנאמר (במדבר לא, מט–נ): "ויּאמרו... לא נפקד ממנו איש... ונקרב את קרבּנו לפני ה'... לכפר על נפשותינו". החיוב על ברכת הגומל הוא על עצם השהות במקום סכנה וגם אם לא היו באירוע מסוים של סכנה (ביאור הלכה סי' ריט ד"ה יורדי הים). נשים מברכות הגומל (ערוה"ש ריט, ו), ואמנם יש מקומות שנשים לא בירכו הגומל, אך כיום כבר נהגו נשים רבות לברך. לכתחילה מברכת בפני מנין גברים וכגון בשבת בבית הכנסת. ואם מתביישת לברך הגומל בפני גברים ורוצה לברך בפני עשר נשים יש לה על מי לסמוך (טור, רע“א, שו“ת בני בנים ח“ד סי‘ ה). לכן: חיילות הנמצאות באזורי לחימה וסיכון בדרום, בצפון ובאיו“ש לאחר שסיימו את שירותן באותו מקום תברכנה הגומל. אך אם הן רק יוצאות לחופשה קצרה ושבות בחזרה לא מברכות הואיל ועדיין לא יצאו מכלל סיכון. מי שהייתה באירוע חריג וניצלה מסכנה גדולה במיוחד ויצאה לחופשה ומרגישה צורך לברך הגומל יכולה לברך (שו“ת שיח נחום סי‘ יא, דרכי משה ריט,א), ובסיום השירות תברך שוב הגומל.

כשהייתי במילואים בחודשי המלחמה הראשונים, המפקד שלי היה מסיים כל דיון במילים ”לכו בכחכם זה והושעתם את ישראל“, מילים שכמובן לקוחות מדברי המלאך לגדעון. אבל המפקד המופלא שלי פספס את ההקשר של דברי המלאך: כשהמלאך מברך את גדעון ”ה‘ עמך גבור החיל“, גדעון מתעצבן ושואל איפה ה‘ הזה. תשובת המלאך היא: לך בכוחך זה. כח הכעס והשאלה והחיפוש, והושעת את ישראל. הכעס כלפי הקב“ה הוא טבעי לנוכח הסיפורים הקשים, היתומים הרבים, הרוע שנחשפנו אליו. אבל גם כעס הוא קשר. כמו שאנחנו רבות עם מי שאנחנו הכי אוהבות. התפילה היא כלי לקשר הזה עם הקב“ה, קשר שיש בו אהבה ותקווה ואכזבה וכעס ואמונה. חנה מתפללת בכעס, בדרישה, בתביעה מהקב“ה- וזה מפחיד את עלי, אבל לא מפחיד את הקב“ה. וגם אנחנו, ברגעים קשים, יכולות להתפלל בבקשה בלתי מתפשרת מהקב“ה: אתה תקום תרחם ציון.

בגמרא (ירושלמי ברכות) מתוארות שלוש התפילות שלנו כשלושה מצבי חיים: בשחרית הוא רואה את השמש זורחת, אלה רגעי התחלה חדשה ואופטימית, בהם הכל עוד יכול להיות. קל להתפלל ולהודות ככה. מנחה היא רגעי אמצע החיים, האדם צריך ויכול לעצור ולהודות על מה שיש לו, מה שכבר השיג ומה שעוד ישיג בהמשך. קל להתפלל ולהודות ככה. אבל ערבית זו התפילה המפחידה. השמש שוקעת, ואין לנו מושג מה יקרה מחר. הגמרא אומרת שהתפילה כאן היא תפילה של זכרון, שממנו שואבים את התקווה: כמו שכבר הייתי באפילה בערב הקודם, או בנמשל- ברגעי חושך אחרים בחיים שלי, ויצאתי משם, כך הקב“ה יוציא אותי משם שוב. הידיעה שלי שהשמש כבר שקעה פעם, וכבר פחדתי, אבל היא זרחה אח“כ, והצלחתי לצאת מהפחד והקושי, מזכירה לי שהשמש תזרח שוב. אנחנו מתפללות באמונה גדולה שגם החושך הזה יגמר. שהשמש הזו תזרח עלינו שוב. השבוע חברה שלי אמרה שתפילה היא הדרך הכי טובה לדאוג. אנחנו נלחמות ומתגייסות ומתנדבות ואמיצות, כדי שהחושך הזה יגמר, אבל את הדאגה והפחדים שלנו אנחנו יכולות להניח בין דפי הסידור. המילים הרגילות מקבלות משמעות נוספת: רפואה, גאולה, אחדות בעם. הם האמונה שלנו שהשמש תזרח שוב, שהחושך הזה יגמר.

הרב נחום אליעזר רבינוביץ בספרו ”מלומדי מלחמה“ מספר: שנשאל על חייל המנמנם בתפילתו ומסופק היכן עצר לפני שנרדם, האם מותר לו בשעה שהוא כל כך עייף להתחיל בתפילה? בהמשך תשובתו הוא כותב כי אם הוא חושש שלא יצליח להחזיק מעמד בתפילה, רשאי להתפלל תפילה קצרה, תפילת הביננו . בדומה לרב רבינוביץ גם הרב רא“ם הכהן ראש ישיבת ההסדר בעתניאל פוסק שבשעת מלחמה, ניתן להקל ולסמוך על רבינו ירוחם לומר את תפילת הביננו בזמן מלחמה .

מותר לבצע בשבת פעולות קלות לצורך חול אם לא ניכר שנועדו לכך כשינה, הילוך וכדומה, אך אין לבצע בשבת פעולות היערכות משמעותיות, אלא אם כן יש בדברים תועלת כבר בשבת עצמה.

הסובל מחום, כאב ראש או בטן, עד שנחלש כל גופו – רשאי לבלוע כדור לרפואתו, אך אסור למי שחש מעט בראשו או בגרונו לבלוע כדור הרגעה. בדומה לכך, מותר לחבוש פציעה הגורמת לכאב רב או עלולה לגרום לזיהום ולחולשה כללית, אלא שקודם החבישה ישפוך את נוזל החיטוי ישירות על הפצע וינקהו עם הגזה ולא ישפוך את הנוזל על הגזה,, ואם יש צורך במשחה יניחה על הפצע ללא מריחה, ויחבוש את המקום. יש להיזהר מחיתוך מדויק של חומרי החבישה ומקשירת קשר כפול, ולכתחילה יימנע גם מקריעת אותיות בעת פתיחת מארז החבישה או התרופה. אסור למרוח משחה או שמן מיוחד על סדקים בידיו או בשפתיו.

אם אין להם נרות, או שהדלקתם נמנעת מטעמי בטיחות – יכולים להדליק בברכה נורת חשמל או פנס עם חוט להט בשעת הדחק ניתן לצאת גם בהדלקת פלורוסנט.

מצוה להדליק נרות שבת במקום הסעודה, ולדאוג לתאורה במגורים. יש לדאוג לנרות גדולים, שימשיכו לדלוק עד שיגיעו החיילים האוכלים בשעה מאוחרת. אחד החיילים מבצע את ההדלקה עבור כולם, ולכן אם הנרות פרטיים, ייתן אותם לחברו שיזכה בהם עבור כלל החיילים. חייל המדליק מברך לפני ההדלקה, ואילו חיילת המדליקה, למנהג האשכנזים מברכת לאחריה.

ניתן להרגיש אווירת שבת כך: א- החלפת המדים למדי א' נקיים או החלפת מדי ב' למדים נקיים. ב- התארגנות קצת שונה לכבוד שבת: תכשיט, בושם, הסתרקות יותר מיוחדת. ג- קניית אוכל מיוחד לכבוד שבת (ממתקים, שתיה). ד- הליכה לבית הכנסת בבסיס. ה- דבר תורה בסעודות שבת ושירי שבת עם חברות או לבד. ו- לימוד לשבת בזמן הפנוי בחדר או בבית הכנסת. ז- התבודדות, התבוננות על עצמי והתקרבות לה' ושמחה בזמן השבתי שלי.

ראוי להתאמץ ולשמוע את קריאת התורה עם הציבור בבית הכנסת. כחיילת, אם את נמצאת במקום שאין בו קריאה בציבור, או שאת בתפקיד ואין ביכולתך להגיע אליה, ראוי לזכור לקיים את המצווה כשהציבור קורא בפסוקים אלו במסגרת קריאת התורה הרגילה – בפרשת כי תצא בחודש אלול. תוכלי גם לקרוא לעצמך מתוך ספר תורה, אם יש לך אפשרות כזו. יש דעות לפיהן אפשר לצאת גם בקריאת התורה שביום הפורים עצמו – "ויבוא עמלק" – או בקריאה לבד לעצמך מתוך החומש ובכוונה לצאת ידי חובת זכירת עמלק.

פרשת שקלים שנקראת השבת וכן פרשת החודש שתקרא בשבת שלפני ראש חודש ניסן הן תקנת חכמים. מכיוון שהמצווה היא לשמוע את קריאת הפסוקים בזמן מסוים, דינן כדין מצוות עשה שהזמן גרמא ונשים לא התחייבו בהן. פרשת זכור היא מדאורייתא לרוב הפוסקים. הפוסקים נחלקו לגבי מידת החיוב של נשים בשמיעת הקריאה בפרשת זכור. לחלק מהדעות נשים פטורות (כך משמע מספר החינוך, לפיו נשים אינן חייבות במחיית עמלק ולכן פטורות גם ממצוות הזכירה), ולחלק מהדעות נשים חייבות (כך משמע מכך שהרמב"ם לא כתב לפטור נשים, המנחת חינוך מקשה כך על מספר החינוך עצמו, וכן נראה שמצווה זו אינה עשה שהז"ג, מפני שהזכירה אינה תלויה בזמן ורק לקריאה ייחדו שבת מסוימת לפני פורים). בכל מקרה גם לשיטת הפוטרים ראוי להשתדל ולהתאמץ לשמוע את קריאת זכור (כף החיים). דיון דומה קיים גם לגבי פרשת פרה. לגבי פרשה זו נחלקו הפוסקים האם היא מדאורייתא (תוספות רא"ש) או מדרבנן (כמשתמע מתוספות בברכות יג). פסק השולחן ערוך שיש אומרים שחיוב פרשת פרה גם הוא מהתורה, ואם כך נראה שעל נשים לשמוע גם פרשה זו. למעשה, הפוסקים (מגן אברהם) חלקו על הקביעה שפרשת פרה היא מהתורה, ובפועל לא נהגו להקפיד בה כמו בפרשת זכור. עם זאת, כמובן שגם כאן, אם הדבר אפשרי, ראוי להתאמץ ולקיים את המצווה עם הציבור.

"באחד באדר משמיעין על השקלים"..(משנה שקלים א)בזמן המקדש נהגו להביא את קרבנות הציבור החל מחודש ניסן מתרומה חדשה (ולא מכספים שנאספו בשנה שעברה) ,וכדי לאסוף את התרומה החדשה היו מכריזים על איסוף מחצית השקל כבר מראש חודש אדר. גם כיום כשאין מקדש ותרומה אנו נוהגים לקרוא את הפסוקים שבתחילת פרשת כי תישא- ה"ֶֽעָשִׁ֣יר לֹֽא־יַרְבֶּ֗ה וְהַדַּל֙ לֹ֣א יַמְעִ֔יט מִֽמַּחֲצִ֖ית הַשָּׁ֑קֶל" .כזכר לתרומת מחצית השקל.

עלייך לדעת שיש איסור לומר לגוי לעשות בעבורך מלאכה בשבת. איסור זה נקרא "איסור אמירה לגוי" ישנם מספר נימוקים לאיסור זה, רבנו הרמב"ם מנמק איסור זה בחשש שדבר זה יגרום לנו שהשבת תהיה קלה בעיננו ונגיע בסוף לחילול שבת עצמי. עם כל זאת הרמב"ם עצמו ובהמשך רבנו השולחן, פוסקים שמותרת אמירה מפורשת לנוכרי בתנאי שמדובר באיסור דרבנן במקרים של צורך מצווה או חולי או צורך גדול. הרב עובדיה יוסף מרחיב את ההיתר. זאת על סמך דעת רבנו העיטור שמקל ומתיר אמירה לנוכרי גם באיסור דאורייתא בתנאי שמדובר בצורך של מצווה של רבים ולא יחיד.

נפתח בתרגום ההכרזה של המקדש "סברי מרנן". תרגום המילים הינו הקשיבו רבותי ותנו דעתכם לצאת ידי חובה הברכה שאני עומד לברך. נהגו ישראל לענות על הכרזה זו "לחיים". במקור נהגו לומר "לחיי" שפירושו "לחיים" בשפה הארמית. משמעות הקריאה הינה בקשה שכוס הקידוש תהיה לחיים ולשלום. כמדומה לי שאמירת ה"לחיים" מקורה במנהג קדום. מנהג בו היו נותנים יין לאנשים מרי נפש בשעת אבל או אסון שפקד אותם. כפי שמעיד הפסוק: "תנו־שכר לאבד ויין למרי נפש". אמירת ה"לחיים" נאמרת על רקע מנהג זה ומטרתה להבדיל בין יין הקידוש שהינו לחיים וברכה ולא למרי נפש חס ושלום.

לאורך הדורות הפוסקים ציינו טעמים שונים לכך שנשים חייבות בברכות התורה, אך כולם מסכימים שהן אכן חייבות בכך. ניתן לראות בכך הכרה והבנה שהתורה היא מורשתן גם של הנשים אשר עמדו יחד עם העם כולו במעמד הר סיני. מעמד הקהל, שבמוצאי השנה השביעית, מהווה סוג של שחזור מעמד הר סיני, והקב"ה מצווה להקהיל את עם ישראל וּנשות העם למען ישמעו את דברי התורה. יש הפוסקים שהחובה לברך נובעת מחיוב הנשים ללמוד דינים השייכים להן - כלומר שחייבות במצוות תלמוד תורה, גם אם לא בהעמקה ובהרחבה. כמו כן, יש אומרים שחייבות בתפילה ולכן חייבות גם בקריאת פסוקי הקרבנות שבתורה. הפוסקים שאינן חייבות בלימוד כותבים שמותר לאדם לברך ברכה על מצווה שאינו חייב בה, וכך אישה בברכת התורה. פוסקים מאוחרים לימדו שהברכה היא לא על קיום מצוות תלמוד תורה אלא על השייכות של אנשים, ובכללם הנשים, אל התורה; על עצם קיום לימוד התורה; ועל כך שכל עסקו של האדם הוא בדברי התורה ועל פי התורה.

הראשון לציון מביא בשם אביו בעל היביע אומר ז“ל שלכתחילה ראוי להדליק בנרות שעווה או שמן זית, אולם במקום שאין אפשרות להשיג נרות שבת יכולים להדליק נורות חשמל ולברך עליהם.

לכתחילה יש לדאוג לכוס מכובדת המכילה לפחות כמות של רביעית, רוב הפוסקים האחרונים מקילים להשתמש בכוס חד פעמית, לדבריהם אין כל פסול בכוס חד פעמית ושימוש בכוס חד פעמית אינו מבטא זלזול בכבוד השבת. הלכה למעשה יש לעשות מאמץ לקנות כוס מכובדת לכבוד יום השבת, במקום שאין כוס מכובדת זמינה אפשר לעשות את הקידוש גם בכוס חד פעמית.

חלק גדול מהפוסקים בהם רבנו הרמב“ם יוצרים השוואה בין קידוש להבדלה. לדעתם כשם שאישה חייבת בקידוש כך היא חייבת גם בהבדלה, יש מהפוסקים שיוצרים הבחנה בין קידוש להבדלה; לדבריהם נשים חייבות בקידוש, אולם הן פטורות מהבדלה. שיטת הפוסקים האחרונה היא הבסיס למנהג בו נשים רבות לכתחילה מקפידות לשמוע את ההבדלה על ידי גבר בלבד (ראי דעת הרמ“א). הלכה למעשה במקרה שלא נמצא גבר, ברור שאישה יכולה לעשות הבדלה לכתחילה ולברך את כל הברכות. במקרה וישנו גבר יש שתי דעות מרכזיות בהלכה. הדעה הראשונה אומרת שהיא יכולה לברך במקרה זה ללא כל חשש. הדעה השנייה חוששת לשיטת הפוסקים היוצרת הבחנה בין קידוש להבדלה ולכן עליה לשמוע את ההבדלה על ידי גבר.

קריאה בתורה על ידי נשים מותרת, אך התפיסה המקובלת היא שבקבוצה כזו אין לברך את ברכות העליה לתורה לפני ואחרי הקריאה - "אשר בחר בנו מכל העמים" ו"חיי עולם נטע בתוכנו", וכן אין לומר "ברכו". הפוסקים לאורך הדורות הבינו ש"ברכו" נאמר רק במניין, וגם ברכות העליה לתורה, שהן אמנם ברכות שבח, תוקנו במקור למעמד של קריאת התורה בציבור. יש נוהגות להחליף את הברכות ואת "ברכו" באמירת חלופות שאינן מזקיקות מניין. למרות זאת, יש מקומות בהם נוהגות הנשים לברך לפני הקריאה רק את ברכת "אשר בחר בנו" בשל היותה ברכת שבח ויש מקומות בהם נמנעות מכך מחשש לברכה לבטלה. כמו כן, הברכה שלאחר העלייה לתורה נועדה גם היא לאמירה רק בציבור, וכן ברכות ההפטרה, ולכן בקבוצת נשים ההפטרה נקראת ללא ברכה לפניה וללא הברכות שאחריה. גם כאן, קיימים נוסחים חלופיים.

מצוות הבדלה, לדעת פוסקים רבים, יסודה מן התורה, ממצות ”זכור את יום השבת לקדשו“ – להזכיר את השבת בכניסתה ולהבדיל בינה לבין החול ביציאתה, לפיכך יש למצווה חשיבות רבה. נשים חייבות במצוות הבדלה כגברים. ההבדלה כוללת בתוכה את ברכת הגפן, על הבשמים, על האש ואת ברכת ההבדלה - לכן, לכתחילה כדאי לדאוג שיהיה ציוד להבדלה (יין, נר ובשמים) מראש, לפני שבת בחמ“ל. ברכת היין וברכת ההבדלה הן עיקר ההבדלה. ולכן, במקרה שאין בשמים או אש- ניתן לעשות הבדלה בלי ברכות אלו ולצאת ידי חובת הבדלה וכשיתאפשר בתחילת השבוע לברך על האש ועל הריח. במקרה שגם אין יין - יש אפשרות לעשות הבדלה על משקה חשוב אחר- כגון בירה, קולה או קפה (יש לשים לב שאז הברכה תהיה שהכל נהיה בדברו ולא בורא פרי הגפן). במצב בו אדם לא עשה הבדלה - כי לא היה יכול או כי שכח- לפי רוב הפוסקים, מותר לו לעשות הבדלה עד יום שלישי ולכן אם אין לך בחמ“ל אף משקה חשוב (אפילו לא קפה)- יש אפשרות לעשות הבדלה למחרת כשתסתיים המשמרת. מפני חשיבותה של ההבדלה על הכוס, וכדי שלא נשכח להבדיל, אסרו חכמים לאכול ולשתות מעת שקיעת החמה ועד שיבדילו על הכוס, גם אם הבדלנו בדיבור או בתפילה. (אבל מים, שאין להם חשיבות, לדעת רוב הפוסקים, מותר לשתות). במקרה של חוסר ברירה, כשלא מתאפשר לך להבדיל על שום משקה ויש לך צורך גדול לאכול, ניתן לאכול ולהבדיל בסיומה של המשמרת.

לשאלה זו שני חלקים: א. מתי נכון לקבל שבת אם נמצאים בפעילות מבצעית שכרוכה במלאכות אסורות, וכיצד מקבלים את השבת? ב. האם ניתן לעשות קידוש בשעה מאוחרת בערב? לגבי תוספת שבת - אעפ“י שהרמב“ם והטור לא פסקו את הצורך בתוספת שבת השו“ע (רסא, ב) פוסק להלכה למעשה את שיש צורך בתוספת שבת. מעיקר הדין די להוסיף דקות מעטות לפני שקיעה אולם נהגו ישראל להוסיף 20 דק‘ קודם השקיעה (כשיטת היראים). אולם, חיילים הנמצאים בפעילות מבצעית, הכרוכה במלאכות אסורות, עדיף שיקבלו את השבת מאוחר יותר כ- 3 דק‘ לפני השקיעה (חשוב לבדוק את זמן השקיעה לפי המקום שבו משרתים). קבלת השבת תיעשה באמירה: ”הריני מקבלת על עצמי את השבת (משנה ברורה רסא ס“ק כא). כמובן, שיש לדאוג שתהיה מישהי שתדליק נרות שבת בחדר האוכל עבור כולם. אם אין מי שידליק בבסיס נרות שבת נכון לבקש החלפה במשמרת לכמה דקות על מנת להדליק נרות שבת. לגבי קידוש, ניתן לעשות קידוש בכל שעה במהלך הערב והלילה אולם מצד שני אין לאכול ולשתות לפני קידוש (שו“ע רעא,ד). ולכן, אם את זקוקה לאכילה ושתיה במהלך המשמרת נכון לעשות קידוש במהלך המשמרת ולבצוע על לחם משנה ולאכול כביצה. אם אין ”לחם“ לעשות קידוש על מזונות. מותר להקדים קידוש לקבלת שבת ותפילת מעריב. לאחר סיום המשמרת יש להתפלל מעריב ולסעוד את סעודת השבת במלואה. אם את עולה למשמרת סמוך לכניסת שבת רצוי לעשות קידוש ולאכול סעודה קצרה החל משעת פלג המנחה ולאחר מכן להתחיל את המשמרת. רצוי לאחר צאת הכוכבים לאכול כזית לחם- אפשרות זו עדיפה על עשיית קידוש מאוחר בלילה בתום המשמרת.

בכל בית ששוהים בו בשבת חובה שיהיו נרות לכבוד שבת לכן את נוהגת נכון בכך שאת מדליקה נרות במגורים ואת מוציאה גם את שאר החיילות. בבית הורייך אמך מדליקה נרות ובכך מוציאה את כל בני הבית ואין עליך חובה להדליק נרות נוספים. דעת הרוב היא שאין לבנות המשפחה הרווקות להדליק נר בברכה בנוסף לאימן, מכיוון שבני המשפחה יוצאים ידי חובה בהדלקת נרות האם ויש לחשוש לברכה לבטלה. ישנו מנהג בחב"ד שנערות מדליקות נר לצד אמן ובת שכך היה נהוג בבית אחת מסבתותיה רשאית להמשיך לנהוג כך. עפ"י הפוסקים האשכנזים מותר לבת רווקה להדליק נרות בברכה בחדר אחר מנרות האם. לספרדים ישנן דעות שונות ויש לבדוק את המנהג במשפחה (הרב משאש פסק שמותר להדליק בברכה אם הבת תכוון שלא לצאת בהדלקת אמה והרב עובדיה יוסף פסק שאין לברך).

זמן ההדלקה המוקדם ביותר האמצע שבין מנחה קטנה לסוף היום, הוא מ"פלג המנחה" והלאה (ניתן למצוא את השעה המדוייקת עבור יום נתון באינטרנט). כאשר מדליקים נרות לפני פלג המנחה לא ניכר שאלו נרות לכבוד שבת, ולכן להלכה הדלקה מוקדמת מידי לא מוציאה אותך ידי חובה. אם השמירה מתחילה לפני פלג המנחה אין באפשרותך להדליק מוקדם יותר. תוכלי לצאת ידי חובת ההדלקה על ידי מי שמדליק בבסיס בחדר האוכל, או - אם קיימת אפשרות לכך - להדליק במקום השמירה.

הדלקת נר בשבת הינה חובה והסיבות השונות שניתנו למצווה זו הן משום עונג שבת, כבוד השבת ושלום בית. כבוד השבת נעשה בעזרת נר דולק במקום הסעודה או בחדר אחר שישנים או ששוהים בו. לכן מספיק שמישהו אחד ידליק נרות בחדר האוכל של הבסיס כדי להוציא את החיילים הסועדים שם ידי חובה. אם את נמצאת בכניסת שבת ובזמן הסעודה במרפאה, אחת החיילות (או החיילים) תדליק נרות עבור כל השוהים במקום. אם אין אפשרות להדליק אש אפשר להדליק נרות במגורים לפני יציאתך למרפאה, תוך שמירה על בטיחות (שעת ההדלקה) ובמקרה הצורך ניתן לברך על הדלקת פנס עם נורת להט ויש מתירים אף בתאורת לד.

מי שלא שמעה הבדלה צריכה להבדיל לעצמה, ומברכת את כל ברכות ההבדלה כולל ברכות הנר והבשמים (שו"ת יביע אומר ח"ד או"ח סי' כג-ד שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' מג). לכתחילה יש להבדיל על יין/מיץ ענבים. אם אין יין אפשר להבדיל על משקה חשוב: קפה/תה/משקה קל (שו"ת מלמדי מלחמה סי' מב), אך לא על מים. אם אין נר או בשמים אומרים את ההבדלה ללא ברכת הנר והבשמים, ואם בהמשך הלילה ימצאו נר ובשמים יברכו עליהם בנפרד. למעשה, בצבא לרוב ניתן למצוא מצית ואפשר לומר עליה את ברכת מאורי האש (שש"כ ח"ב סא כו,לב), ואת ברכת הבשמים אפשר לברך על קפה / תיון /תבלין.

נשים חייבות בקידוש (שו"ע רעא, ב). חיילת היוצאת לשמירה תעשה קידוש לעצמה. בליל שבת כאשר אין יין/מיץ ענבים יש לעשות קידוש על חלות/לחם. כאשר מקדשים על הלחם נוטלים ידיים ואחר כך אומרים את נוסח הקידוש ובסיום במקום ברכת בורא פרי הגפן אומרים את ברכת המוציא. לכתחילה מקדשים ובוצעים על חלה/לחם שלם, וכשאין חלה שלמה אפשר לקדש גם על שתי פרוסות לחם ואף על פרוסה אחת, או על מאפה מזונות. אם אין לחם אפשר לעשות קידוש על משקה חשוב: קפה/תה/משקה קל (שש"כ ח"ב נג, ט-יב שו"ת מלמדי מלחמה סי' מב), אך לא על מים. בשבת בבוקר אם אין יין אפשר לעשות קידוש על קפה/תה/ משקה קל (שו"ע רעב, ט). לכן יש להיערך בהתאם ולקחת מאכל/משקה לעשות עליו קידוש.

צריך שיהיה נר דולק בכניסת השבת בכל בית בסמוך למקום הסעודה או מקום אחר ששוהים בו. לכן, כשאינך בביתך, עליך להדליק נרות. אם אתן מספר חיילות שנשארות ביחד – מספיק שאחת מכן תדליק ליד מקום הסעודה, אבל אם אתן רוצות – אפשר שכל אחת תדליק. אשכנזיות יכולות לברך גם אם מדליקות יחד. לספרדיות עדיף למקם את הנרות באזורים שונים כדי שכל אחת תוכל לברך.