מרגש שחשוב לך להתמיד בתפילה למרות האתגר שבכך. יש מתח עמוק בין תפילת קבע לתפילה ספונטנית בעוד ששתיהן חשובות. ההלכה קובעת שתפילת הקבע היא העיקר, ואפשר לפעול בדרכים שונות כדי להגיע לכוונה (לכך ראי בהרחבה באתר ”משיבת נפש“). תפילת המינימום היומית (לנשים) היא ברכות השחר (כולל ברכות התורה) ועמידה - נסי להתמיד בהן. תראי אם את מצליחה להתמיד באלו בלבד. כשמתאפשר, הוסיפי קטעים נוספים לפי סדר החשיבות הבא: 1. שני פסוקים ראשונים של קריאת שמע, לקבלת עול מלכות שמים; 2. ברוך שאמר, אשרי וישתבח; 3. שני פרקי הללויה בפסוקי דזמרה; 4. קריאת שמע וברכותיה באופן מלא. יה“ר שתפילותייך ייענו בזכות מסירותך לצבא, לעם ולתורה.

ב“ה שגמלך כל טוב ויצאת בשלום. למרות שמצוות הנעשות בפורום ציבורי דורשות מנין גברים, המברך ברכת הגומל שלא בפני עשרה, בדיעבד יצא ידי חובה. גם נשים מחויבות בה אך הפוסקים מזכירים שנשים לא נהגו לברך, בשל תחושת חוסר צניעות בעמידה בפני מנין. הלכה למעשה, כאשר אישה חשה שלא בנוח לברך בפני גברים היא יכולה בדיעבד לצאת ידי חובה בברכה בפני נשים נראה שפסק זה מתיישב עם הרצון שאת מתארת לברך ולהודות בפורום נשי שבו את מרגישה בנוח ובנעימות. לכן, על אף שכאמור מעיקר הדין ברכת הגומל נאמרת בפני מנין גברים – תוכלי לבחור לברך את הברכה בפורום נשי שהוא טבעי יותר עבורך.

שאלתך מעידה שהעולם הרוחני שלך מרכזי בחייך. בתוספתא לומדים שבזמן קריאת פסוקים אין לשנות ללשון יחיד מילה הכתובה בלשון רבים, וכן להיפך. הרא“ש מוסיף בשם רבנו יונה שהאיסור חל על קריאת מזמור שלם או ענין שלם כסדרו, אבל המתפלל ואומר פסוקים יכול לשנות. לדוגמא, ברכת ”רפאנו“ בתפילת מבוססת על פסוק שבו אומרָ הנביא ירמיהו: ”רפאִני ה‘ ואָרפא“. כך מביא הטור שבאמירת פסוק בודד ”דרך תפילה ובקשה,“ אפשר לשנותו לפי הצורך. מכאן שבפרקי תהילים שלמים, אין לשנות את הפסוקים, אך אפשר לשנות מילים בפסוקים בודדים הנאמרים כתחינה ותפילה. שתזכי לתפילות ותחנונים בבחינת ”דרשתי את ה‘ וענני“.

ראשית, יישר–כח על סיום המסכת! אמירת הקדיש נחשבת ל"דברים שבקדושה" ולכן יש לאומרו במניין של עשרה גברים כמו יתר הדברים שבקדושה. אולם, כל עוד ישנו מנין, אין מניעה שאישה תאמר את הקדיש. הדין הזה נלמד מהדיון בנושא אמירת קדיש יתומה ע"י אישה.. אמירת קדיש יתומה כבר מקובלת בהרבה קהילות ונכתב על כך רבות. לצד השאלה ההלכתית, חשוב לקחת בחשבון שלא כולם רגילים שאשה אומרת קדיש ולכן כדאי למצוא חבורה שמכבדת ותומכת בסיום ובכך שאת אומרת קדיש במעמד. נועם ה' עליך!

לאחר שנת קבע בלילה (שינה של חצי שעה) יש לברך את ברכות התורה לפני לימוד תורה. קריאת תהילים נחשבת גם היא ללימוד תורה. ברם, אם את מהרהרת בליבך במזמורים מבלי לומר אותם בפה, אינך צריכה לברך. אם תחזרי לישון לאחר השמירה כשעדיין לילה, ישנה מחלוקת האם לברך שוב את הברכות או לא. בפועל, המלצתי היא לנקוט באחת האפשרויות הבאות כדי לצאת ידי שתי הדעות: א. כשתברכי בלילה, תכווני שהברכות יוציאו ידי חובה רק את הלימוד הקרוב עד חזרתך לישון, ואז לברך שוב בבוקר. ב. כשתברכי בלילה, תכווני לצאת גם ביום שלמחרת ולא לחזור ולברך ביום, ובברכת אהבת עולם/ אהבה רבה תכווני לצאת ידי חובת ברכות התורה.

נגעת בשאלה חשובה ועמוקה - איך לומדים תורה בעומס חיים? את חוסר הפניות שאת חשה בצבא את תפגשי גם בהמשך החיים. חשוב לומר שהתורה נועדה להילמד בחיים עצמם! הלימוד המרוכז במסגרות כמו מכינות ומדרשות הוא רק הכנה למציאות של שטף החיים שבה צריך להתאמץ לקבוע עיתים. כמה קווים מנחים שיכולים לעזור לך: א. אל תתייאשי! המשיכי לנסות. גם אם לא תלמדי, הדיבור על הרצון והתפילה להצליח נותנים כוח. ב. תתחילי ממש בקטנה, אפילו 5 דקות בשבוע. תמיד אפשר להרחיב כשמתאפשר. ג. מצאי לימוד שמחייה אותך ונותן לך כוחות. ד. צרי מסגרת, פודקאסטים או חברותא שאפשר לעשות בוואטסאפ, בזום או פיזי. שמרי על החשק בוער והזיני את הרצון, ובע"ה תצליחי כשיתאים.

השאלה ששאלת מעסיקה נשים רבות בגילך ומבוגרות ממך. אשיב לך בקצרה (תשובה מפורטת תוכלי למצוא באתר "משיבת נפש"). בתורה קיים איסור: "לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה...". האיסור הזה מבטא חשש מפגיעה בצניעות כתוצאה מטשטוש הגבולות בין גברים לנשים. מכנסים נחשבו בעבר, במרבית התרבויות, כ"כלי גבר", וכך גם כיום בחברות רבות בהן לבישתם נראית כהתרסה של נשים נגד האיסור. ועל כן רבים הפוסקים האוסרים את לבישתם. אולם, מאחר שנושא הלבוש ושיוכו לגברים או נשים הוא תלוי תרבות וחברה, קיימת מחלוקת בין פוסקי הלכה ויש מי שפוסקים שכאשר המכנסים נועדו לנשים, אין חשש כזה. אצטט מילים ספורות מתשובה ארוכה של הרב עובדיה יוסף זצ"ל בנושא זה: "כי הנה הלובשות מכנסים להגן מפני הצנה או מפני החמה ואינן מתכוונות להדמות לאנשים, בודאי שיש להן על מה שיסמוכו, מאחר שרבים וכן שלמים הסכימו לדעת הב"ח והט"ז והש"ך שמתירים בזה. וכך נראה לי. ואפילו אם אינן עושות כן להגן מהצנה והחמה, יש לומר שאין בנידון זה משום "לא יהיה כלי גבר על אשה", מכיון שיש הבדל ניכר בין מכנסי גברים למכנסי נשים...וגם עשויות בצורה שונה משל מכנסי גברים...והוא הדין כאן, לאחר שנתפשט הדבר בזמן הזה בלבישת מכנסים לנשים בהרבה מקומות, אין בזה משום "לא יהיה כלי גבר על אשה", כיון שעל כל פנים אינו מיוחד לאנשים דוקא... מדבריו יוצא שאין איסור ללכת במכנסים, כאשר המכנסים עונים לגדרי צניעות, כלומר: ארוכים שאינם הדוקים לגוף. " (שו"ת יביע אומר חלק ו - יורה דעה סימן יד) . כפי שכתבת בעצמך, בחרת ללכת (גם) בחצאית בצבא, כדי להגדיר את עצמך כשומרת תורה ומצוות בחברה. לכן, נראה לי, שההסבר שתוכלי לתת להוריך הוא: שאינך משנה את עמדתך ביחס להופעתך הצנועה, ובחירתך ללכת במכנסים צנועים ממשיכה את הקו הזה. אדרבא, את מקפידה להופיע בציבור כאשה דתיה. אוסיף, שהכבוד שאת רוחשת להוריך, אשר הניע אותך ללמוד את הנושא ולהסביר להם את הכרעתך, ראוי להערכה. תבורכי. ובהצלחה בשרות הצבאי.

אכן "התשובה" היא מושג חינוכי ומוסרי, אולם החידוש היותר גדול שהתשובה היא גם מושג הלכתי, רבנו הרמב"ם יוצר את "הלכות תשובה" בספרו "משנה תורה" מבקש לברך אותך שתזכי בימים אילו, להרבות בתשובה ומעשים טובים.

האיסור ליהנות ממלאכה שנעשתה בשבת קיים כאשר מדובר על איסור מן התורה. הדלקת המזגן היא )לפי רוב הפוסקים( איסור דרבנן. החיילת שהדליקה עשתה זאת בשוגג - היא לא ידעה שאסור. אם אין אפשרות שתשהי במקום אחר, מותר לך לשהות בחדרך הממוזג.

באופן כללי אין לצחצח שיניים בעשרה בטבת, במקרה ואת סובלת מאד מהוראה זו ניתן להקל בצחצוח שיניים בצורה יבשה ללא משחה, במקרה של מי פה ניתן להקל לשטוף את הפה בתנאי שתפלטי את כל המים מהפה.

חלק מהפוסקים, במיוחד מי שמבסס את פסיקותיו גם על תורת הקבלה, קובעים שמי שהולך לישון שנת קבע נאסר עליו לאכול או לשתות החל מחצות הלילה, מנגד מרבית הפוסקים קובעים שמותר לאכול או לשתות בתנאי שהתנה בליבו שיקום מוקדם קודם עלות השחר לאכול ולשתות. יש המקלים יותר במקרה של מים ולכן גם במקרה ולא התנה בליבו לשתות מים קודם עלות השחר, מותר יהיה לו לשתות משום שאנו מחשבים את עצמנו כמי שהתכוונו לשתות. הלכה למעשה, עדיף להתנות מראש גם על אוכל ומים, אם לא התנה על מים בדיעבד רשאי לשתות גם אם לא התנה.

בעשרה בטבת נבוכדנצר מגיע לירושלים ומטיל עליה מצור קשה הכולל פגיעה קשה בעם ישראל שסופו חורבן בית מקדשנו, חכמי ישראל רואים במצור "אב נזק" שמשמעותו הרצון של אומות העולם להתנכל ולפגוע בעם ישראל, מבט זה על צום עשרה בטבת מביא אותם לראות בכל אירוע טרגי שפקד את עמנו חלק מעשרה בטבת, ולכן הרבנות הראשית קובעת את יום הקדיש הכללי לזכר קדושי השואה בתאריך זה.

לאחר חורבן בית המקדש תיקנו חכמי ישראל את צום עשרה בטבת, הסיבה לקביעת הצום בתאריך זה, היא, משום שבתאריך זה נבוכדנצר מלך בבל התחיל את המצור על ירושלים עיר אלוהינו, סופו של מצור זה ידוע בית המקדש חרב בתשעה באב, חכמי ישראל ראו בתאריך זה את נקודת השבר הראשונית שסופו היה ידוע מראש, חשוב להעיר שבתקופת בית שני בשעה שבית המקדש עמד על תילו עם ישראל הפסיק לצום את עשרה בטבת, לימים שבית המקדש השני חרב חזרו לצום את עשרה בטבת.

חיבוט ערבות הינו מנהג נביאים שאנחנו מקיימים ביום השביעי של סוכות, המכונה "הושענא רבה", זכר למקדש. כמו מצוות נטילת לולב וישיבה בסוכה שהינן מצוות עשה שהזמן גרמן ואישה פטורה מהן, כך גם ממנהג זה אישה פטורה. יחד עם זאת, למעוניינת בכך אין מניעה ומנהג יפה הוא לחבוט בערבות זכר למקדש וכרמז להכנעה (ערבה אין בה טעם וריח) ולתפילה (צורת העלים כצורת שפתיים) ביום חיתום הדין. ראי את דבריו היפים של השפת אמת (שנת תרמ"ה) בעניין מהות הערבות: "להושענא רבה, מה שקבעו חז"ל רוב הבקשות ביום הזה. כי הערבה הוא אותן שאין להם טעם וריח, רק תפילה. ועל זה כתיב "פנה אל תפילת הערער", שהוא ער וריק מכל. והרמז "כערער בערבה", ותפלתו מתקבלת ביותר כדכתיב שם "תפילה לעני כי יעטוף" ...נאה ועריבה תפלתם לפניו יתברך".

למרות שאין לך סוכה נגישה, תוכלי להקפיד על ציון ימי חול המועד בתוספת שמחה, כגון אוכל מיוחד, לבישת פריט מיוחד, תפילה הלל חגיגית בשירה עם חברות או לבד, לתת מקום מכובד לתפילת מוסף, ליטול לולב. ישנו גם איסור מלאכה בחול המועד בכל דבר שאינו לצורך המועד עצמו או שאינו "דבר האבד", אך בשירות הצבאי כל מלאכה שאת נדרשת לעשות היא לצורך בטחון ישראל ומותרת.

ישר כוח על המאמץ לקיום מצוות החג. התורה מצווה לקחת את ארבעת המינים ולשמוח איתם. הדרך לקיים את המצוה הזו היא ליטול את ארבעת המינים יחד ולנענע בהם - והמשנה מחברת בין הנענוע לבין אמירת ההלל בתפילה. לכן, נהגו לקחת את ארבעת המינים בסוכות לתפילה, לברך עליהם מיד לפני אמירת ההלל ואז לנענע במהלכו. להלכה, קיום מצוות נטילת לולב אפשרי גם ללא אמירת ההלל. כאישה, את אינך חייבת בנטילת לולב - אולם את מקיימת מצווה. אם את מצליחה ליטול את הלולב בבוקר ולנענע בו - אשרייך, ואם את מוצאת את הזמן והכוחות ללכת לתפילה איתו - עוד יותר.

יישר כוחך על תשומת הלב והבירור המוקדם. ראשית, חשוב לזכור שהפעילות המבצעית שאת עושה נחשבת כדבר מצוה, ואם לא תוכלי להגיע לתפילות הרי שהעוסקת במצווה פטורה ממצווה, ואל תיפול רוחך כי זכות גדולה בידיך בהגנה על ישראל. מותר להחליף שיבוצים עם מי שפחות חשוב לו להגיע לתפילות כדרך שחיילים מחליפים שיבוצים ביניהם מסיבות אישיות שונות. יש להתנהל תוך התחשבות באחרים, ותני דעתך שלעתים גם מי שנראה לך כפחות דתי רוצה להיות נוכח בתפילות ובמיוחד בחגים. נשים חייבות בתפילה ועיקר תפילה היא תפילת שמונה-עשרה. ככלל לכתחילה ראוי להשתדל להתפלל תפילת שמונה-עשרה אחת ביום (שו"ת יחוה דעת ג, ז), והמוסיפה להתפלל תבורך. מי שאין לה זמן יכולה לפטור עצמה באמירת ברכות השחר וברכות התורה או באמירת תפילה קצרה (מג"א קו, ב). אישה אינה חייבת בתפילה במניין, אך בתפילה בציבור יש מעלה. בצבא לתפילות בבית הכנסת יש גם תפקיד חשוב בחיזוק הזהות הדתית, וגם אם יש קושי כדאי להשתדל להגיע לבית הכנסת, ובפרט בשבתות ובחגים התפילות בציבור הן חלק חשוב ומשמעותי בהרגשת קדושת היום. המצווה המיוחדת של ראש השנה היא שמיעת תקיעת שופר, ובבית הכנסת תוקעים בשופר במהלך תפילת מוסף. לכן העדיפות הראשונה היא לנסות להגיע לתפילת מוסף כדי לשמוע את תקיעת השופר. אם לא הגעת לתפילה בציבור תשתדלי להתפלל לכל הפחות את תפילת שמונה-עשרה של שחרית בעצמך. מומלץ להביא את מחזור התפילה האישי מהבית. במשנה (ראש השנה א, ב) נאמר שבראש השנה כל באי עולם עוברים לפני הקב"ה כבני מרון. לפי אחד הפירושים "כבני מרון" ֵ הוא כינוי לחיילות של בית דוד. כלומר, אנו ניצבים לפני הקב"ה גם כפרטים וגם כקבוצה אחת בעלת תפקיד יעוד ושליחות. יהי רצון שזכות ההגנה על ישראל והתפילות יעמדו לך, ויכתבך ויחתמך הקב"ה לחיים טובים.

אמירת סדר סליחות תלויה במנהגים, למנהג הספרדיות מתחילים לומר סליחות מתחילת חודש אלול למעט ראש חודש עצמו. למנהג האשכנזיות נוהגים להתחיל במוצאי שבת שלפני ראש השנה כלשונו של הפייטן "במוצאי מנוחה קדמנוך תחילה". כמו כן, בספרו של המהרי"ץ גדול פוסקי תימן מנהג מקורי וייחודי להתחיל להגיד סליחות מטו' באלול וזה לשונו: "יש מקומות שנהגו לקום מחמשה עשר באלול".

נהגו ישראל בחודש אלול, לבקש את ה' על ידי אמירת סליחות. פתחנו את תשובתנו במילה מנהג, כי יסוד אמירת סליחות באופן כללי הוא מנהג ולכן באשר לשאלתך עלינו לפנות למנהג עצמו, ולראות האם נהגו נשים להגיד סליחות? בעבר לא נהגו למעט מקרים בודדים ובהווה ניתן לראות שנשים אומרות סליחות לא באופן קבוע אלא מידי פעם, ולכן למסקנה מבחינה הלכתית את אינך חייבת להגיד סליחות, אולם מבחינה חינוכית ורוחנית מזמין אותך לקבל על עצמך להגיד סליחות כדי להתקרב לאבינו שבשמיים.

חשוב להדגיש שמעלת אמירת סליחות בציבור היא גדולה מאד, ועם כל זאת בשעה שאת לא יכולה להצטרף למניין את רשאית להגיד את סדר הסליחות גם ביחיד, למעט יג' מידות והתפילות הנאמרות בארמית. יש לציין כי ישנה מסורת מתקופת הגאונים המתירה להגיד את התפילות שנאמרות בארמית גם ביחיד, מסורת זו התקבלה אצל רבים מקהילות ישראל כגון תימן תוניס וחלק מצפון אפריקה.

הרבנות הצבאית והצבא משתדלים מאוד לדאוג לרמת כשרות גבוהה במטבחים הצבאיים ובחדרי האוכל. לדוגמה: יש הפרדה ברורה בין האזור הבשרי לאזור החלבי במטבח, יש סימון להבחנה בין הכלים הבשריים לבין הכלים החלביים, נהלי הכשרות מעוגנים בפקודות ויש משגיחי כשרות שנמצאים במטבח שתפקידם לדאוג לשמירת הכשרות. רמת הכשרות בצבא גבוהה וטובה ואפשר לאכול בחדר אוכל הצבאי ללא חשש. לעיתים מה שנראה לך כתקלה אינו תקלה ותמיד כדאי לנסות לשאול ולברר לגבי מה שראית. גם אם יש תקלה צריך לזכור שגם בביתך עלולות לקרות תקלות חד פעמיות שאירעו בשוגג, מכל מיני סיבות כגון: חוסר שימת לב, לחץ זמן ועוד. וכך גם במטבח ציבורי שידיים רבות עוסקות בו. אם יש תקלה הפתרון אינו להחליט שלא אוכלים במטבח הצבאי, אלא לגלות אחריות ולפעול לכך שהיא תתוקן, ובוודאי בתקלה שחוזרת על עצמה. עלייך לפנות למשגיח הכשרות או לרב הצבאי ולדווח בצורה עניינית על התקלה (שימי לב שלא לדבר בגנות אנשים אלא לדבר על התקלה עצמה). הכשרות במטבח אינה רק ענין פרטי שלך אלא ענין ציבורי, ועלייך להתנהל מתוך אחריות ציבורית ודאגה לחיזוק הכשרות במקומך. אני סמוך ובטוח שכאשר תפני לרב הצבאי או לנציגיו הם ישמחו לדעת היכן התקלה ויפעלו לתקן אותה, ואולי גם תוכלי לייעץ להם ממה שראית מה יש לתקן ואיך לשפר. בכך את מזכה את כולם בחיזוק הכשרות בצבא, וגם את תוכלי לאכול בשמחה ובנחת.

לדעת רוב הפוסקים אסור לבעל הכלי להשתמש בכלי שחייב בטבילה לפני שהוטבל אפילו בדרך ארעי. ברם, בדיעבד אוכל שהוכן בכלי שלא הוטבל מותר באכילה (רמ"א יו"ד קכ, ח, טז). בכלי של אחרים שלא הוטבל נחלקו הפוסקים - יש שאסרו (יחו"ד ד, מד) ויש שהקלו והתירו לאורח לאכול בכלי של מארחו (שו"ת בית אב"י יו"ד סי' קטז). לכן, אם יש לך אפשרות לשוחח איתם ולהציע להם שאת תטבילי את הכלים ובכך תזכי אותם בכלים טבולים כך ראוי (אולי גם יש אפשרות לאכול בכלי חד- פעמי?). אך אם אין אפשרות כזו מותר לאכול בכלים. יש כאן מספר שיקולים נוספים להקל: א. החשיבות בחיזוק יחסי החברות בין החיילים בצבא והאכילה ביחד תורמת לכך. ב. החשש שמא יפגעו אם לא תאכלי איתם ובפרט לאחר שטרחו למענך. ג. הם עשו מאמץ בתחום הכשרות כדי שתאכלי עימם וכשאת אוכלת עימם את מחזקת ומעודדת אותם להמשיך ולהיות ערניים לכשרות. אם תמנעי מלאכול עימם הם עלולים לחשוב שאין טעם לטרוח על הכשרות כי בסופו של דבר מאיזו סיבה שהיא האדם הדתי לא יאכל עימם. נמצא שבכך שאת אוכלת עימם את לא מחלישה את שמירת הכשרות אלא מחזקת את הכשרות. הנושא של טבילת כלים פחות מוכר בציבור, לכן כדאי כחלק משיח כללי על עניני כשרות (שתמיד טוב לעשותו למניעת אי הבנות) ליידע גם לגבי דין טבילת כלים, ולהציע אף לסייע להטבלת הכלים במקרה הצורך.

אסור ליהנות מחילול שבת כשמדובר באיסור מן התורה, גם אם נעשה בשוגג. נסיעה בשבת היא איסור מן התורה, וברור שהמשפחה נסעה מדעתה וברצונה. לכן לא תוכלי להתכבד לא במהלך השבת, וגם לא לאחריה.

מי שלא שמעה הבדלה צריכה להבדיל לעצמה, ומברכת את כל ברכות ההבדלה כולל ברכות הנר והבשמים (שו"ת יביע אומר ח"ד או"ח סי' כג-ד שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' מג). לכתחילה יש להבדיל על יין/מיץ ענבים. אם אין יין אפשר להבדיל על משקה חשוב: קפה/תה/משקה קל (שו"ת מלמדי מלחמה סי' מב), אך לא על מים. אם אין נר או בשמים אומרים את ההבדלה ללא ברכת הנר והבשמים, ואם בהמשך הלילה ימצאו נר ובשמים יברכו עליהם בנפרד. למעשה, בצבא לרוב ניתן למצוא מצית ואפשר לומר עליה את ברכת מאורי האש (שש"כ ח"ב סא כו,לב), ואת ברכת הבשמים אפשר לברך על קפה / תיון /תבלין.

נשים חייבות בקידוש (שו"ע רעא, ב). חיילת היוצאת לשמירה תעשה קידוש לעצמה. בליל שבת כאשר אין יין/מיץ ענבים יש לעשות קידוש על חלות/לחם. כאשר מקדשים על הלחם נוטלים ידיים ואחר כך אומרים את נוסח הקידוש ובסיום במקום ברכת בורא פרי הגפן אומרים את ברכת המוציא. לכתחילה מקדשים ובוצעים על חלה/לחם שלם, וכשאין חלה שלמה אפשר לקדש גם על שתי פרוסות לחם ואף על פרוסה אחת, או על מאפה מזונות. אם אין לחם אפשר לעשות קידוש על משקה חשוב: קפה/תה/משקה קל (שש"כ ח"ב נג, ט-יב שו"ת מלמדי מלחמה סי' מב), אך לא על מים. בשבת בבוקר אם אין יין אפשר לעשות קידוש על קפה/תה/ משקה קל (שו"ע רעב, ט). לכן יש להיערך בהתאם ולקחת מאכל/משקה לעשות עליו קידוש.

צריך שיהיה נר דולק בכניסת השבת בכל בית בסמוך למקום הסעודה או מקום אחר ששוהים בו. לכן, כשאינך בביתך, עליך להדליק נרות. אם אתן מספר חיילות שנשארות ביחד – מספיק שאחת מכן תדליק ליד מקום הסעודה, אבל אם אתן רוצות – אפשר שכל אחת תדליק. אשכנזיות יכולות לברך גם אם מדליקות יחד. לספרדיות עדיף למקם את הנרות באזורים שונים כדי שכל אחת תוכל לברך.