חברים מספרים

מכתב

מאת , חבר של מתת מקורס קצינים
23 בספטמבר 2012, 20:15

מר וגברת רוזנפלד,

בערבו של יום ההלוויה המצמרר, כתבתי למתת מכתב.

משום מה נבצר ממני להעביר אותו אליכם, עד עתה.

הרגשה בלתי נסבלת לעיכול, צינורות ההבנה ממאנים להאמין, גלגלי ההיגיון שובקים חיים, דוממי נוע.

ערב רב נדחס בחניון אספלט ספוג דמעות, סביב דוממות מכוניות, סרטים כתומים, זכר למחאת הקיץ מתנופפים ברוח זועקים את כאבם ומשוועים למעט תשומת לב.

כיפה מעוטרת מסתירה את פדחתו של בחור צעיר, מחברת ועט בין ידיו, מסתמן כי מדובר בעיתונאי התר אחר הסיפור, האייטם שישבה את לב הקורא ויכביר פרנסת בעליו.

מצלמות מסתערות לכל עבר, ארץ אוכלת יושביה, חרותת צלקות וטרם נס לחו של הבכי.

נהרות של בכי נשפכו על אדמת הקודש, וגם גבוהי הקומה ורחבי הכתפיים המרובים בקהל, חובשי משקפיים עבות וכהות, אינם יכולים להסתיר את הדמעה, בחטף מסיטים המשקפיים מעלה, ומליטים פניהם בידם המנגבת דמעה.

עדשת המצלמה מלאת חיים למראה בכי תוגת המתים.

את מתת הכרת בתחילת קורס הקצינים, שמעתי את שמה כאשר פסעתי במסדרון ומיד הבטתי.

מעולם לא שמעת את השם מתת.

שאלתי אותה במבט תמוה לפשר שמה, והיא ענתה בחיוך… "מתנה… מתנת האל"…

מימי לא התעמקתי בחייהם של אחיי, בעלי השקפת חיים שלא כשלי. עד שהכרתי את מתת.

הם הצטיירו בעיניי כשונים, באיוולת מתמשכת טיפחתי תפיסת עולם המבוססת על בורות ועל תוצריה המפוקפקים של העדשה.

את שיחותיי עם מתת לא אשכח לעולם. היא הסבירה בקול שופע אסרטיביות, בסבלנות שאיני מסוגל להבין, על אורחות חייה, מניין הופיעו ומה פשרם.

היא הסבירה לי מה ההבדל בין חובשי הכיפה והמגבעת. ומהן השקפותיה האידיאולוגיות.

חרף הויכוחים הלוהטים בין שתי תפיסות העולם לא יכולתי שלא להתפעל מהאומץ, מהחלוציות, ומהנחישות ומההקרבה.

בערב חג החנוכה עת סיירנו בירושלים, שוחננו אודות החג ומנהגיו, סיפרתי למתת שחלפו שנים רבות מאז הדלקתי נרות חנוכה, היא רק חייכה, חיוך כן וצנוע.

לא חלפו מספר שעות, ומצאתי את עצמי מדליק את נרות החג, מול פלוגה שלימה בקורס קצינים כאשר מתת מנצחת על החגיגה.

בכל פעם שראיתי אותה בקורס הקצינים ולאחריו כיניתי אותה "מתת הצדיקה", נוכח סגולותיה יוצאות הדופן בנוף.

יש בה משהו ארץ ישראלי של פעם, ניחוח קדום, פשוט מחד, ואצילי מאידך.

אלפי אנשים הזילו דמעה כאשר ישראל, בעלה של מתת, שר בקול סדוק נעימה חסידית מליל כלולתיהם, לא ניתן היה להישאר אדיש.

מוות באשר הוא, זורע עצב ויגון, אך נדמה שכל איש בקהל, זה שחדל מלאכת בניית הסוכה, וזה שאינו יודע מהם ארבעת המינים, הסיט מבטו מעלה ושאל, למה? למה היא?

בתום ההלוויה, ההמון התפזר איש אישה לעיסוקיהם, ובשוב לביתי עצרתי לאכול.

מצאתי את עצמי יושב באבו גוש, כפר ערבי בפאתי ירושלים.

שותפות הגורל בין שני העמים , שנולדו מאב אחד, תמוהה וחסרת היגיון לעיתים.

יושב בכפר מוסלמי-נוצרי, בחברת קצינים יהודיים, על הסלט מונחת צלחת מאכל ים תיכוני אוריינטלי שהוגשה לי על ידי מלצר ערבי,

והיה שם גם לב מדמם, עמוס שאלות שאינו יודע ממי יקבל את התשובות.


תגובה אחת על “מכתב”

  1. מאת מעין כהן:

    כמה אהבתי לשמוע את מתת עונה לשואלים על שמה… תמיד ענתה בחיוך וגאווה.

כתיבת תגובה

יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.