חברים מספרים

זיכרון

מאת
23 בספטמבר 2012, 22:37

א.

ועכשיו מתחיל קצת חורף

וכמו אז

אי שם בין שמיים קרועים ושקיעות אדומות מרימון

בין דיונות של חול ובתים אפורים

כתבת לי מכתב

ארוך

עלינו – מי אנחנו

על הארץ הזו

שהאמנת בה כל כך

וביקשת תגובה

ולא כתבתי

עד היום הזה.

ואת זכורה לי כל כך

יפה ונקייה מכל איפור

מכל מסיכה

עם צמה ארוכה ארוכה

צנועה ועם זאת

הנוכחות שלך היכתה בכולנו

בכל פעם שנכנסת לעמידה

בתוך כל המלחמה

החיוך הצחור שלך

והעיניים הטובות שלך

נתנו בנו אנושיות

ואמונה.

ב.

והיו לנו הרבה ויכוחים

כי תמיד עמדת על שלך

על העקרונות

על המבצעיות

על הרעות

ואני לפעמים הייתי מביטה

ונצבטת מקנאה

יש בך כזו אמונה

שרובנו איבדנו מזמן.

זה לא נתפס.

באנו כולנו אליך

בטח שראית

איך הלכנו אחריך

כמו אז

בטח אמרת לעצמך

שהיינו צריכים להישאר בחזית

בטח חייכת

וליטפת אותנו

וליטפת את ישראל

שבכה

תפילה קורעת לב.

ויש לך חלק גדול

בהתחזקות שבי

מתת האל היית

ועדיין.

ג.

ועכשיו את בטח יודעת

כי בזכותך

כולנו נתאחד

פעם בשנה.

בדמיוני אני רואה אותך שם למעלה עובדת נחרצות

מתקתקת עבודה

כי מלאכים חוזרים למקומם.

יום ראשון ירד היורה

הגשם הראשון

כמה שעות אחרי שהלכת

שלקחו אותך מאיתנו

ונזכרתי באותה שיחה ארוכה

בגשם ההוא החזק

שירד עלינו

שכשישבנו בשלוש בבוקר

מול שייח עג'לין

כשהכוח היה בחוץ

ודאגנו כל כך

ודיברת איתי על מוות

וכמה חשובה העבודה שלנו פה

ההגנה שלנו על נצרים בפרט

ועל העם הזה (שכל כך ניסית להראות לי את השייכות

את ההבדל בין ארץ למדינה) בכלל.

ועינייך ברקו מאמונה טהורה

בתוך המבול ששטף את הכל

והגדר האינדיקטיבית

לא הפסיקה לצפצף.

ובמכתב ההוא כתבת,

שאת עם נשק יכולה להגן על עצמך.

ולא היה מי שיגן עלייך

לפני ערב חג הסוכות

לא היה מי שיגן עלינו

מלכתך.

(לזכר מתת רוזנפלד – אדלר שנרצחה ביום ראשון של גשם בצומת גוש עציון)


כתיבת תגובה

יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.