שביל חייה

מתת גדלה על ההר.

שם על ההר, אם תשב על סלע, בין זית לאקליפטוס ירוק עלים, תוכל לראות מרחוק את המולדת החדשה שבנו היהודים, מקרוב תראה את המולדת העתיקה ערש המכבים. מרחוק תראה ארבעה מיליון יהודים. תראה מגדלי עסקים בתל אביב, תחנות כוח לחשמל באשדוד ובחדרה, ופרדסים בלב השרון. מקרוב תראה את נחל מודיעין ואת הדרך העתיקה שהלכה מן השפלה מדרך הים – "ויה מאריס", אל ירושלים. תראה את המדרונות בהם גדלו החשמונאים ומהם זינקו אל גייסות היוונים – קומץ אמיצים שבנו מולדת ליהודים לפני אלפיים שנה.

כל שתראה מקרוב הוא ערש הגעגוע, הוא מורשת בת אלפיים – לכל שתראה מרחוק.

והים, הרבה ים מנצנץ תמיד בקצה האופק. בין הערביים, מושך אור כחול אל רקיע שותק שהולך ומאדים. אל השקיעות שמתת אהבה, בין זית לאקליפטוס, יום יום עם ילדותה ונעוריה. "תראו את השקיעה, כל יום זה אחרת" קולה הרך מהדהד.

שם על טרשי ההר השוממים, בנו יהודים את היישוב בית חורון בשנות השמונים, שתלו זית ואקליפטוס. "יישוב מעורב" – דתיים, חילוניים, עדות מכל גוון וזרם, "מעורב ישראלי" קראה להם מתת. הנוף הזה, הישראלי הזה, איך הותך אל נפש, אל שחורת שיער יפת העין שגדלה על ההר ביהודה. איך נוצקה שם נשמה – לפלדה, לסופות, לגובה נפש עד שמיים.

מתת נולדה באביב, ה' ניסן ה'תשמ"ד (7.4.1984) לרבקה ונפתלי רוזנפלד, בת שניה מתוך חמישה ילדים. את לימודיה היסודיים השלימה בבית הספר בבית חורון בו לומדים יחד ילדים דתיים וחילוניים. בכיתה ז' עברה ללמוד בתיכון מדרשת "אור תורה" ברמות, ירושלים, וסיימה לימודיה לבגרות.

קח נערה שיודעת לריב מדי פעם, לא להכין שעורי בית מדי פעם, להוציא 100 בבחינות אך גם להוציא 40 מדי פעם. מוזיקת רוק ביום של קצב ושיר עברי נושן ביום שקט ושיר חסידי הולך תמיד, ובגדים – "מרחיבים דעתו של אדם, לא ?". הוסף   להט נעורים של ויכוחים אודות שירה, יהדות, חסידות, פמיניזם, סוציאליזם וקפיטליזם.  הוסף מעט משמרות במד"א, התנדבות במשך חדשים בבית משפחה חולת סרטן, וקומונרית בסניף בני עקיבא בעת הצורך – תקבל "בסך הכול מלאך סטנדרטי בסך הכול אדם סטנדרטי" [א. שמר / שיר שהיה]. נעורים שפרחו בטבעיות בין משובות הגיל לחיפוש בוגר אחר דרך חיים ואמונה. ומעל לכל – ההדרכה, זאת הייתה נשמת אפה. מגיל צעיר עסקה בהדרכת נוער במגוון מסגרות, ובסניף הדריכה שני שבטים ברצף – פעילות אותה המשיכה גם במהלך שירותה הצבאי הארוך.

"שתים בלילה בסניף, יום חמישי לפני שבת ארגון, תקופה קשה בסניף ללא קומונרית, עייפות ומתח על כולם. לפתע, פיצוץ בהכנות, כולם רבו עם כולם על שטויות, הכול היה כל כך קשה. ואז תפסה מתת פיקוד. היא עברה משבט לשבט, מצאה פתרון, אל כל אחד דיברה ברמה שלו, בשפה שלו. והחיוך הענק שלה. זאת הייתה מלאכת מחשבת של מדריכה בוגרת" [ישי ר.].

חניכיה ופיקודיה, הדתיים והחילוניים, חיכו לשיחות שהעבירה בשבת אחר הצהרים במהלך שירותה הצבאי ובכל חופשה. בת 16 כתבה ביומנה: "…כל פעם שאני מקשיבה להרצאה אני חושבת איך להעביר זאת לחניכים שלי טוב יותר".

לאחר התיכון למדה תורה במדרשה לבנות ב"מגדל עז" שבגוש עציון, ואחר התגייסה לצהל.

"היא הלכה לצבא בהרגשה של שליחות. היא הייתה אומרת לי שאנחנו צריכים להיות אנחנו בעצמנו, אבל יש בנו משהו חשוב, אנחנו מגיעים עם הערכים שלנו עם הבית שלנו לצבא. שם הכול מתמזג לעם אחד, ומאד חשוב להביע את עצמך דווקא במקומות כאלה עם אנשים שונים, שיראו, שילמדו" [אביטל ש.].

 שירתה כתצפיתנית במודיעין שדה, וסיימה קורס קצינים בבה"ד 1 כמצטיינת מופת גדודי. הצטיינה בתחום המקצועי ובלטה מאוד ביכולת לסחוף אחריה חברתית ופיקודית.

"את מתת הכרתי בתחילת קורס הקצינים" כותב אלעד "שמעתי את שמה כאשר פסעתי במסדרון ומיד הבטתי. מעולם לא שמעת את השם מתת. שאלתי אותה במבט תמוה לפשר שמה, והיא ענתה בחיוך… "מתנה… מתנת האל".

מימי לא התעמקתי בחייהם של אחיי, בעלי השקפת חיים שלא כשלי. עד שהכרתי את מתת. הם הצטיירו בעיניי כשונים, באיוולת מתמשכת טיפחתי תפיסת עולם המבוססת על בורות ועל תוצריה המפוקפקים של העדשה.

את שיחותיי עם מתת לא אשכח לעולם. היא הסבירה בקול שופע אסרטיביות, בסבלנות שאיני מסוגל להבין, על אורחות חייה, מניין הופיעו ומה פשרם. היא הסבירה לי מה ההבדל בין חובשי הכיפה והמגבעת. ומהן השקפותיה האידיאולוגיות. חרף הוויכוחים הלוהטים בין שתי תפיסות העולם לא יכולתי שלא להתפעל מהאומץ, מהחלוציות, ומהנחישות ומההקרבה.

בערב חג החנוכה עת סיירנו בירושלים, שוחחנו אודות החג ומנהגיו, סיפרתי למתת שחלפו שנים רבות מאז הדלקתי נרות חנוכה, היא רק חייכה, חיוך כן וצנוע.

לא חלפו מספר שעות, ומצאתי את עצמי מדליק את נרות החג, מול פלוגה שלימה בקורס קצינים כאשר מתת מנצחת על החגיגה.

בכל פעם שראיתי אותה בקורס הקצינים ולאחריו כיניתי אותה "מתת הצדיקה", נוכח סגולותיה יוצאות הדופן בנוף.

יש בה משהו ארץ ישראלי של פעם, ניחוח קדום, פשוט מחד, ואצילי מאידך" [אלעד ל.].

במכתב לחיילת מפיקודיה כתבה מתת: "…בט"ו בשבט הקראתי לכן מדבריו של הרב קוק שאמר ש: "ארץ ישראל היא איננה קנין חיצוני לאומה"… – כלומר, ארץ ישראל זה לא איזה מצרך מהמכולת שקונים ובאותה מידה יכולנו "לקנות" את אוגנדה…אני, חיילת יהודייה – סבא שלי היה באושוויץ ואיבד אישה וילד, כל המשפחה המורחבת שלו נספתה. היטלר חשב שהוא יצליח להרוס את עם ישראל עד היסוד ולא הצליח. אני יושבת עם נשק ויכולה להגן על עצמי. אני נמצאת בתהליך הזה שנקרא תקומת מדינת ישראל. לא קל, אני מוותרת על הרבה דברים עכשיו, אבל אני מבינה שאני חלק מעם ישראל, חוליה בשרשרת. וכמו שבעמוד השדרה צריך את כל החוליות ואם חוליה נפגעת האדם נהיה נכה, כך גם עם ישראל כל אחד יש לו אחריות…"

על פי בקשתה נשלחה להגנה על הישוב נצרים בגוש קטיף, וחלק ניכר משירותה עשתה שם. כחיילת, כמפקדת עמדה, וכקצינת תצפיתניות, הייתה חלק מהמערך שפיקד יום יום על פעילות הביטחון השוטף תחת אש והפגזות. תושבי נצרים, אזרחים אנשי פלדה, שעמדו בגבורה מול אויב במלחמה עיקשת על ביתם, ראו במתת אחות לוחמת ומגינת הישוב ואימצו אותה כבתם.

בנצרים פגשה את ישראל אדלר, קצין בשריון, במהלך תדריך לפני יציאה לפעילות קרב. כחודש לפני גירוש קטיף השתחררה מצה"ל ונישאה לבחיר לבה, ואת שבע הברכות חגגו בנצרים.

בני הזוג קבעו את מקום מושבם בישוב כרמל בהר חברון. את התקופה שלאחר החתונה הקדישה למאבק בתוכנית הגירוש, וחזרה לגוש קטיף לעבודות התנדבות ופעולות מחאה, וכך גם פעלה בשא – נור בצפון השומרון. לאחר הגירוש פעלה לנחם ולשקם הרס וחורבן. באריאל עזרה לקליטת העקורים מנצרים, הגיעה לבתי המשפחות וסייעה בטיפול בילדים ובהתארגנות בימים הראשונים שלאחר הגירוש.

"הפעילות הכתומה זיכתה אותי במפגשים עם מספר דמויות מיוחדות "כותב מוטי רבהון "נקראנו ע"י מטה "יהודי לא מגרש יהודי" להשתתף בפעילות "פנים אל פנים" בבית ספר גדול באופקים בו כוחות הגירוש עברו "הכנה מנטאלית אחרונה" לקראת הגירוש הקרב ובא.
הגענו רגלית לאזור בית הספר. השעה הייתה שעת אחה"צ מוקדמת ביום חם מאוד. רוב החבר'ה התמקמו מול הכניסה לבית הספר והפגינו עם שלטים, ומגפונים. רק מיעוט קטן חצה את הכביש, התחמק באלגנטיות מהשוטרים וניסה ליצור קשר בלתי אמצעי עם החיילים ובעיקר עם הקצינים, שסיימו זה עתה את "ההכשרה המנטאלית היומית" שלהם, והיו בדרכם לעלות לרכבים ולאוטובוסים לכיוון "עיר האוהלים".
היו שם 3-4 בחורות צעירות. בלטה מאוד בחורה עם כיסוי ראש, ששוחחה עם החיילים ובעיקר עם הקצינים בנועם ובתבונה וזכתה לקשב רב. לא הכרתי אותה קודם אך בין שיחה לשיחה עקבתי אחריה בהערכה גדולה. היה בה שפע של חן, פנימי וחיצוני, שכל טוב, וביטחון עצמי. היא לא התנשאה, ולא התנצלה. בחורה צעירה מדברת עם אלופי משנה בגובה העיניים.
בין השאר, היא אמרה דברים נוקבים על מחיר הדמים אותו נשלם ממתקפות טרור אם אכן יתבצע החורבן, והמחבלים יזכו באותה רוח גבית. כל דבריה נאמרו ללא שמץ של "התלהמות". אדרבה, היא שידרה אצילות וכבוד.
היו שם גם כמה וכמה אלופי משנה, וניכר היה שדבריה שיוצאים מן הלב, מוצאים נתיבות לתודעתם והתפתחה במקום שיחה "חופשית" באופן יחסי" [מוטי רבהון \ מלאכים כבני אדם].
לאחר גירוש קטיף החלה מתת לעבוד במדרשה במעלה חבר. יחד עם צוות המדרשה עברה בין בתי ספר והעבירה בהם תכנים תורניים לילדים, ובמקביל העבירה בישוב כרמל תלמוד תורה לבנות. בהפעילה את כישוריה היצירתיים ידעה לשלב את הנחלת התכנים התורניים בגישות הדרכה חדשניות. מתת נרשמה ללימודי משפטים ושאפה להיות שופטת "לעזור להביא צדק בישראל".

אך הזדון לא חיכה.

בסתיו תשס"ו בי"ג בתשרי 16/10/2005 אחר הצהריים, בדרכה חזרה מירושלים לכרמל, פגשה את בת דודתה כנרת מנדל בטרמפיאדה בצומת גוש עציון. מחבלים שהגיעו לצומת במכונית, רצחו ביריות את מתת, את כנרת ואת הנער עוז בן מאיר, הי"ד.

מתת נולדה באביב, גדלה על ההר ונרצחה בסתיו. ב 21 שנותיה שביניהם הספיקה את שאחרים עושים במנת חיים כפולה מזאת. הנהיגה אחריה חברים ואוהבים, חניכים ופיקודים, בדרך של אמונה ואהבת אדם. הם הלכו אחריה ולעולם ימשיכו כך.

את המצפור על ההר קראו  על שמה. שם על ההר, בין זית לאקליפטוס ירוק עלים, אם תשב על סלע, תוכל לראות את נוף המולדת, מרחוק ומקרוב – מולדת חדשה וגם עתיקה.

כאן החל שביל חייה שהחלה חוצבת שחורת השיער ויפת העין שגדלה על ההר ביהודה. יד זדון לא תגדע את השביל. נמחה דמעה אחת, כאב אחד ומחנק אחד מדי יום, אך נלך הלאה. רבים רבים נלך הלאה בשביל שהחל כאן, בדרך המכבים העולה לירושלים.

ארץ אל תכסי דמה.


תגובות

11 תגובות על “שביל חייה”

  1. מאת גולן:

    הייתי מ"מ בגדוד שמשון, בתקופה בה היינו בנצרים,
    ואת מתת לא אשכח לעולם. בתור חוזר בתשובה מתחיל, הייתי נפעם לראות מדי פעם את התצפיתנית שמסתובבת עם ספר הרמב"ם ברחבי הבסיס, ועושה קידוש ה' גדול בכל הליכותיה, ובטוהר שהיא שידרה. למרות שההכרות שלי איתה היתה בפן המקצועי כתצפיתנית, הליכותיה נכנסו עמוק לליבי, בעיניי היא קידשה שם שמים וייצגה למופת את ציבור המתיישבים.
    הי"ד, ויהי זכרה ברוך!

  2. מאת אליעזר לאב:

    הייתי איתה בפיגוע וטיפלתי בה החייאה ראשונית עד להגעת כוחות ההצלה.
    מאותו היום אני חושב על הרגע האומלל ההוא ומרגיש שמתת נמצאת איתי בכל צומת בחיי – קראתי עליה המון ואני מרגיש מחובר למורשת שלה.

  3. מאת הדס קריצ'מן:

    הכרנו את מתת בשבעה
    לבננו ניר. כשנכנסה אל תוך הבית נראתה כמו מלאך. התאהבנו בה מיד.

  4. מאת מני:

    שלום רב
    שרתתי בבסיס ביסלמ"ש בתור מש"ק דת,בשנת 2002 .לשמחתי הכרתי את מתת.
    מתת עשתה קידוש השם אחד גדול בבסיס.
    אני זוכר איך בחנוכה כאשר היא סיפרה את סיפור המכבים, הרבה מאוד חילים מאוד נהנו לשמוע. וכמובן את דבר תורה על פרשת השבוע.
    היא הקפידה תמיד על 3 תפילות ביום, אפילו ביקשה ממני להתפלל לבד ליד ארון קודש.
    היה מקרה שלא היה ערוב ביום ו' , ומתת עשתה את הכול על מנת שיסדרו את הערוב.
    יהי זכרה ברוך

  5. מאת מוריה:

    געגועים וזיכרונות
    כמה מתת חסרה לי

  6. מאת עמוס ספראי:

    אתר חשוב ומלא משמעות

  7. מאת נחל כהן:

    כל הדברים הללו שוב מעוררים המון געגוע, המון כאב ותחושת החמצה. ועם זאת וממש להפך תחושה שמתת לא יכולה למות כי היא כל ך פה איתנו… אנחנו חייבים להמשיך את הדרך היפה שהייתי כל כך ייחודית ושלה. תחושה שמלווה אותי לעיתים תכופות בחיי- התחושה שאני לא יכולה לוותר, להתייאש, להרים ידיים… לא נעים מתת מסתכלת. אסור לאכזב.
    בדמעות וגעגועי אין קץ… נחל

  8. מאת שני נגר:

    ראיתי אתכם באזכרה אתמול. שמחתי לראות אתכם חזקים, חובקים בידכם את נצחון החיים והאמונה, נכדים – משפחה שגדלה.
    בטח מתת גאה בכם
    אוהבת .שני

כתיבת תגובה

יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.