שו"ת

התנהגות לא נאותה של אחרים

מאת הרב שלמה רוזנפלד, ראש ישיבת שדמות נריה, שדמות מחולה

שאלה: בשירותי הצבאי אני גרה עם בנות נפלאות וערכיות ונוצר בינינו קשר מאוד טוב. אבל, הרגלי השיחה של בנות אלה הם כאלה שאינני רגילה אליהם והן גורמות לי לחוש אי נוחות (לדוגמא קללות, לשון הרע, מילים גסות ונושאים לא צנועים). החברות אינן מבינות את משמעות סגנון השיחה הזה עבורי. כיצד עלי להתמודד עם מצבים כאלה?

שאלה: אני חולקת חדר עם עוד שתי בנות שירות לאומי. לאחרונה, חבר של אחת הבנות מתארח אצלנו בחדר ודרך התנהגותם אינה תואמת התנהגות של בת דתית. האם עלי להעיר לה או לא?

תשובה: שני המצבים המתוארים בשאלות אלה הם עדינים מאוד. למעשה, משותפים לשני המצבים ולמצבים רבים אחרים בשירות הצבאי והלאומי שני נושאים. האחד עוסק בצניעותה ובתחושותיה של השואלת, את חשה אי נוחות ורוצה להימנע ממנה וגם רוצה לשמור על צניעותך ועל תמימותך איתן הגעת לשירות. הנושא השני קשור לאחריות שאת חשה כלפי החברות שלך ולרצונך להשפיע עליהן לטובה. בשני המקרים מדובר במצב עדין מאד, אך דווקא בזה נבחן האדם, בהיותו בחברה בה הוא חי כל היום, למרות שבתוך אותה מסגרת יש שאינם חיים באווירה שהוא רגיל בה.

אנסה להתייחס לשני הנושאים, ראשון ראשון ואחרון אחרון, מבלי להתעלם מהקשר ביניהם.

בנוגע לצניעותה של השואלת הנמצאת בחדר אחד עם אחרים שאינם מדברים ואינם נוהגים בצניעות. מצד אחד, אנו מצווים על זהירות מקלות ראש, כנזכר במסכת אבות[1]: "רבי עקיבא אומר שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה". מצד שני, אם אנו חיים עם אנשים שנוהגים כך, זוהי ההזדמנות לנסות להוות עבורם דוגמא אחרת. במצבים כאלה, עלינו לקדש שם שמיים בחיינו, אך אל לנו להראות או להדגיש שזאת מטרתנו. כיוון שאם נעשה כך, אנו עלולים להגיע לגאווה, והחברות ירגישו בכך ואף יתרחקו מדרכנו. הדרך הנכונה אם כן, היא להיות דוגמה אישית באופן האמיתי והישר. כלומר, אם אווירת החדר אינה נעימה, יש לנסות בחכמה, להעביר את הנושא לכיוון יותר חיובי, ואף לדון עם האחרים על הצורך בכך. אם למרות זאת, אין בכלל היענות מצד הנוכחים בחדר, עדיף לצאת מהחדר מספר פעמים, כדי שגם הם ירגישו שצריך למצוא מכנה משותף באווירה המשותפת. רק במקרים קיצוניים, בהם יש חוסר הבנה מוחלט, במיוחד בתופעות שהן מזיקות, כמו חוסר צניעות קיצוני ומראות אסורים, כדאי להתייעץ עם גורם נוסף כיצד לפעול. תחילה ניתן לפנות למפקדת בצבא או לרכזת השירות הלאומי, ואם לא די בכך, יש להתעקש ולבקש עצה ותמיכה גם מחוץ למסגרת השירות.

אם צריך להעיר, יש לעשות גם זאת בחכמה. ביהדות יש עניין של ערבות הדדית ואכפתיות מהנעשה בסביבה, אך גם יש דרישה נוקבת של דרך אמירה מכבדת ולא מתריסה. זהו שאומר הכתוב[2]: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא". ומה יפים דברי המאירי[3]: "אף על פי שאמרו הוכח תוכיח את עמיתך אפילו מאה פעמים, דוקא בשיודע שהוא מקבל או בסתם רוצה לאמר שאינו יודע אם יקבל אם לאו, אבל כל שיודע בו שאינו מקבל אינו חייב בכך. אדרבה, מוזהר הוא שלא להשליך פניניו לפניו או לפניהם והוא שאמרו כשם שאדם מצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע, שנאמר[4] "אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהב"". לכן, יש לשתף את החברה בדרך הראויה באי נעימות שקיימת לסביבה, כאשר ההתנהגות הפרטית אינה הולמת, ולבקש זאת באופן ברור אך אמיתי, וכך יתקבל העניין, וכפי שכך קרה.

 

---

לסיכום:

אלו הן הזדמנויות להוות דוגמא אישית ולסייע גם לאחרות לסגל נורמות התנהגות ודיבור ראויות יותר. זאת, על ידי שיחה בנושא ויציאה מהחדר בעת הצורך. גם השיחה בנושא צריכה להיות מתוך ערבות הדדית ורצון לקדש שם שמים בחייכם המשותפים.

---

---