מן העיזבון

מכתב לחיילת

[מתת שירתה כמפקדת מחלקת תצפיתניות בנצרים, המכתב נשלח לסיגל כ. חיילת מן המחלקה]

אדר א' התשס"ה

סיגל

בטח את שואלת עצמך- למה היא כותבת לי אם אפשר לדבר. פשוט יש דברים שיותר קל להתבטא בהם בכתב (אם אני לא טועה, אמרת לי פעם על עצמך שאת מעדיפה לכתוב)

רציתי להתייחס לשיחה שהייתה לנו בערב שבת – בנושא גיוס לצה"ל. הרגשתי שלא הבנתם אותי – ואולי אפילו פגעתי.

אמרת בשיחה שיש אנשים שלא מרגישים שהם רוצים לתת למדינה – ופה אני חושבת יש את נקודת המחלוקת בינינו.

בט"ו בשבט הקראתי לכן מדבריו של הרב קוק שאמר ש: "ארץ ישראל היא איננה קנין חיצוני לאומה"… – כלמור ארץ ישראל זה לא איזה מצרך מהמכולת שקונים ובאותה מידה יכולנו "לקנות" את אוגנדה.

אני מאמינה שהחיבור שלנו הוא בראש ובראשונה לארץ ישראל  כארץ ישראל, ולא כמדינת ישראל.

אחרת – על מה נלחמו המחתרות? לא היתה להן מדינה להלחם בגלל שיש, אלא בגלל שאין. ואין- אז במקום לעבוד פחות קשה ולהאבק בפחות מדינות ועמים, היינו יכולים לדווח "מוקי" באוגנדה.

כלומר בחרנו להגיע לארץ ישראל. ולמה ארץ ישראל? יש שיגידו בשל "חיבור הסטורי" ואני חושבת שזה חיבור רוחני. כי בסופו של דבר ארץ ישראל הובטחה לעם ישראל מהתורה => משם בעצם נקשרנו אליה. וכשבקונגרס החמישי הציעו את אוגנדה אנשים התנגדו, הם רצו את ארץ האבות – לא סתם נקראנו ציונים. ציונים מלשון ציון.

2000 שנה היינו בגלות, לחלק מעם ישראל היה טוב, לחלק היה רע. יהודים רבים התפללו שלוש פעמים ביום "ותחזינה עינינו בשובך לציון" – כלומר תפלה לחזרה לארץ ישראל. אבל מה הם עשו חוץ מלהתפלל? אמנם, הם חיו חיי תורה אבל זו היתה "תורה גלותית"- בגלות, עם תפיסה של "נתפלל ונתפלל ובסוף "על כנפי נשרים" ניסע לארץ ישראל.

בכל דור היו את אלו שאמרו – "טוב להתפלל, אבל צריך גם לעשות את ההשתדלות שלנו"- ועלו לארץ ישראל וחיו בה גם כשלא היה שלטון יהודי בארץ.

לפני 150 שנה בערך כשהתחילה תנועת הציונות הצטרפו אליה המון אנשים שהיו מאלו שמתפללים, הם הבינו שמה שקורה כאן זה תהליך הסטורי. שאנחנו נמצאים בשלב של "אתחלתא דגאולה"- התחלה של גאולה, כלומר, הגאולה באופן מלא היא שכל עם ישראל בארץ ישראל ושיש בית מקדש. כרגע – לא ממש מתקיים המצב ולכן אנחנו רק באתחלתא – בהתחלה. התחלה של תהליך – התהליך ארוך ולא תמיד קל – כמו בזוגיות עם עליות וירידות.

בהכנה לקורס קצינים למדנו שסוריה קיבלה עצמאות ב- 1946 ואנחנו ב 48. יומחד ישבתי בביסלמ"ש בשק"ם עם פסק זמן ומוקה ואמרת לעצמי – מה יש עכשיו בסוריה – ומה יש במדינת ישראל. אני, חיילת יהודיה – סבא שלי היה באושויץ ואיבד אשה וילד, כל המשפחה המורחבת שלו נספתה. היטלר חשב שהוא יצליח להרוס את עם ישראל עד היסוד ולא הצליח. אני יושבת עם נשק ויכולה להגן על עצמי. אני נמצאת בתהליך הזה שנקרא תקומת מדינת ישראל- לא קל, אני מוותרת על הרבה דברים עכשיו, אבל אני מבינה שאני חלק מעם ישראל, חוליה בשרשרת. וכמו שבעמוד השדרה צריך את כל החוליות ואם חוליה נפגעת האדם נהיה נכה. כך גם עם ישראל כל אחד יש לו אחריות. יהודי יכול להחליט "להתנתק", הוא כביכול ירגיש טוב עם עצמו – אבל זה יהיה רק כביכול. כי אמנם כרגע החיים שלו טובים – אבל למה הוא קשור ? כשהנכדים שלו ישאלו אותו איפה בא לידי ביטוי החיבור שלו לעם שלו מה הוא יגיד? שאולי הלויה שלו תהיה יהודית (ואולי גם זה לא…) => ועמוד השדרה נפגע.

מה קורה בארצות הברית? אחוז ההתבוללות שם עצום. הסוכנות היהודית מכנה את ההתבוללות שם כ"שואה שקטה" שזו אמירה חמורה וקשה מאוד.

ועמוד השדרה כבר פגוע.

עכשיו השאלה היא איפה אנחנו נכנסים ? האם אנחנו בוחרים לקחת חלק בשרשרת או שלא. וכדי לקחת חלק זה דורש ממנו היום המון – אבל אני רוצה לקחת חלק. אני יודעת שעם ישראל צריך לחיות בארץ ישראל ולהיות "ריבון" המדינה.

עכשיו תגידי לי – ויש כאלו שלא רוצים – זה, לעניות דעתי, חבל. חבל ברמה של פגיעה בעם ישראל.

וזה לא חייב להיות כך – נכון שהאישיות שאיתה האדם נולד היא היסוד, אבל אדם הוא יצור חברתי שמושפע מכל המסגרות שחי בהם: מעון, גן, בי"ס, תיכון, צבא וכו'.. (כמובן וכמובן שמשפחה). והשאלה היא מה המסגרות האלו מעבירות לאותו אדם? האם הוא עוד אחד מאזרחי העולם, או שהאם הוא חלק מעם ישראל (שזה לא סותר שהוא גם יהיה אחד מאזרחי העולם…)

מבחינתי – הדברים שכתבתי – כ"כ בתוך הלב שלי, עם המון מחשבה ולא מתוך איזה שטיפת מוח. (ההורים של יקבלו אותי כמו שאני…). אין ספק שהושפעתי מצורת החינוך שחייתי בה. אבל אני מאמינה שבן אדם מגיע לגיל 18 וצריך לשאול את עצמו (אם לא לפני…) מה אני עושה כאן ? למה נקראתי עם ישראל ? למה ארץ ישראל ? – זה הברור האמיתי.

בתקווה שנצליח לברר באמת – ושוב סליחה אם משהו מדבריי פוגע- אשמח לתגובה!

מתת


סגור לתגובות.