חברים מספרים

"עת לעשות לה' הפרו תורתך"

מאת
12 באוקטובר 2014, 18:22

לע"נ של דודי היקר, הרב ד"ר עמוס סמואל ז"ל, שנפטר בערב סוכות תשע"ה. כל חייו היה קשוב לשאלות שהופנו אליו, וענה בדרך ההלכה, במאור פנים  וללא מורא.

שאלה: "למדתי שאיסורים שונים הותרו במהלך הדורות, על בסיס הפסוק "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" (תהילים קיט, קכו). לדוגמה: ההיתר לכתוב את התורה שבעל פה. האם רשאית אני, על סמך "עת  לעשות לה'," להתיר לעצמי לעשות פעולה, אם לפי שיקול דעתי צריך לעשותה, אף על פי שיש בה צד איסור, ואפילו איסור בעשייתה?"

תשובה: לפני שנשיב  על שאלתך דומה כי עלינו לחפש את המכנה המשותף של הנושאים אשר בהם הסתמכו חז"ל – ובדורות שלאחריהם הפוסקים – על הפסוק "עת לעשות לה'… ", כדי להתיר עשיית פעולות אשר יש בהן צד איסור. נראה שהחכמים והפוסקים פסקו בזהירות רבה, על בסיס הפסוק "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" שמותר לעשות מעשה מסוים. הם התירו רק לאחר שהגיעו למסקנה, לאחר בחינה מדוקדקת, כי מצד אחד, יש חשיבות מיוחדת למטרה שלשמה נתבקש ההיתר, ומצד אחר, האיסור על הפעילות הדרושה להשגת המטרה אינו חמור במיוחד. רק במקרים ששני הקריטריונים  האלה התקיימו, הם פסקו להיתר בהתבסס על הפסוק "עת לעשות לה' …" .

על פי מכנה משותף זה נכון לדעתי לומר, כי על פי חז"ל מטרה גדולה וחשובה עשויה לעתים לקדש אמצעים מסוימים, אך בוודאי לא את כל האמצעים.

יפה הפרדת בשאלתך בין עשיית פעולות שלמיטב ידיעתך הן אסורות, לבין פעולות שלמיטב ידיעתך יש בהן רק צד איסור. פשוט הדבר שאין מקום להתיר פעולות שיש בהן איסור של ממש,  ולוּ גם למען מטרה נעלה. אי-אפשר למשל להתיר נסיעה בשבת למקום מרוחק, גם כאשר המטרה היא ללמד שם שיעור תורה.

לכן, השאלה היא מה בדבר עשיית פעולות שלמיטב ידיעתך יש בהן רק צד איסור, איסור קל ולא איסור חמור. האם אז, יש מקום שאדם יתיר לעצמו לעשותן כאשר הוא חש שההיתר נחוץ להשגת מטרה דתית חשובה ביותר?

לעניין זה כדאי לעיין בקטע מתשובתו של הרב יחיאל יעקב ויינברג בספר השאלות והתשובות שלו שו"ת שרידי אש (מהדורה חדשה, חלק א סימן ע"ז, עמ' ריד –  ריט). תחום תשובתו שם הוא "פעילות מעורבת בתנועת נוער דתית בצרפת, לאחר השואה". הרב ויינברג התיר בהסתמכו על גישת חז"ל בעניין "עת לעשות לה'…". באשר להסתמכות זו, כתב:  " …ובוודאי שדבר זה נמסר רק לחז"ל להכריע מתי הוא העת לעשות ומה מותר להפר, ולא נמסר לכל אדם לעשות  מעשה בשביל שהוא יודע כי יש כאן "עת לעשות …", ואולם בנידון שאין כאן איסור גמור, יש כאן מנהג חסידות  ומדת צניעות, אפשר לדרוש סמוכין ולהתיר …".  דומה כי במשפט "ולא נמסר לכל אדם לעשות  מעשה בשביל שהוא יודע כי יש כאן עת לעשות וכו' ", התכוון הרב ויינברג לכלול גם את עצמו, ואם לגבי עצמו חש הרב ויינברג כך, קל וחומר שהעיקרון שבמשפט זה נכון לגבינו; ואף שהרב מצא פתח להתיר, כי בנושא שהועלה בפניו לא דובר על איסור גמור, הרי בת המשרתת בשירות לאומי או בשירות צבאי, שבפניה עומדת סיטואציה מורכבת, שנדרשת בה פעולה שיש בה צד איסור ועם זאת היא חיונית,  קשה מאוד להפקיד בידיה את הסמכות להתיר משום "עת לעשות…". הרי מניין לה הביטחון המוחלט שהסיטואציה שבפניה, אכן כלולה ב"עת לעשות…", ומניין לה הביטחון המוחלט שבפעולה שצריכה להיעשות יש רק צד איסור ולא איסור גמור?

המסקנה היא שקודם כול חייבים להפנות את השאלה לרב פוסק הלכה, לתאר בפניו את הסיטואציה ואת מורכבותה, ולנהוג על פי הכרעתו.  יש להעיר, כי לא פעם אחת יתברר לפונָה, כי לדעת הפוסק אשר אליו פנתה, בסיטואציה שהוצגה בפניו אין צורך להזדקק לפסוק "עת לעשות לה'" כדי למצוא פתח להתיר,  אלא שיש בסיס רחב יותר להיתר, בהסתמך על הלכה שהיא אינה מכירה או בהסתמך על פסיקה קודמת. לעתים יפסוק הפוסק כי על אף קיום בעיה הלכתית בסיטואציה שהוצגה לפניו, הרי בשעת הדחק אפשר לפסוק להיתר בהתבסס על פסיקה עקרונית תקדימית, אף אם היא אינה מקובלת. עדיין נשאלת השאלה כיצד יש לנהוג כאשר את נמצאת בסיטואציה מורכבת כזאת, המחייבת הכרעה מיידית, ואין לך אפשרות לפנות לפוסק הלכה? סיטואציה מורכבת כזאת עשויה להיקרות בסבירות גדולה יותר במסגרת צבאית מאשר במסגרת אזרחית.

 


3 תגובות על “"עת לעשות לה' הפרו תורתך"”

  1. מאת אודי:

    לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול.
    על סמך מה יבוא מישהו ויתיר איסורים?

  2. מאת הרב ד"ר עמוס סמואל:

    שלום לך, אודי, ותודה על תגובתך,
    נראה לי, כי לא קראת בעיון את מאמרי. אני מציע כי תחזור ותקרא את הדברים. אכן,
    "לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול" אך לעתים "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש".
    אחזור ואבהיר: לא ביקשתי להעניק לאיש, או לאישה, סמכות להתיר איסורים. ביקשתי להתייחס להתנהגות רצויה בשעה שאדם נתון בסיטואציה מורכבת שיש בה מצד אחד צורך חשוב בעשייה, ומצד אחר, יש לדעת אותו אדם, חשש לכאורה שיש צד איסור בעשייה. האם עליו להימנע מעשייה בגלל חששו לצד האיסור (לדעתו), או עליו לעשות את המעשה בגלל חשיבותו למרות הנחתו הראשונית כי יש בעשייתו צד איסור? (שים לב: צד איסור ולא איסור של ממש.) למותר לומר כי רצוי שאותו אדם יתייעץ מראש עם רב כיצד עליו לנהוג, אך לא תמיד הדבר אפשרי. אכן, לגבי כל אדם קיימת אפשרות שיבוא לכלל סיטואציה מורכבת שכזו, אך דומה כי ההסתברות לכך גדולה יותר במסגרת הצבאית.
    נביא דוגמה: מדריכות טירונים עולים חדשים נשארו בשבת במחנה, והסבו עם חניכיהן לסעודת ליל שבת בחדר האוכל של הבסיס. אין בקרב החניכים מי שיודע לקדש על היין.
    המדריכה הדתית מתלבטת האם ראוי שהיא תקדש ותוציא ידי חובת את חניכיה, או שמא ראוי שהיא תקדש רק לעצמה ולחברותיה, ואילו חניכיה יאכלו בלי לשמוע קידוש, מכיון שנראה לה שיש "צד איסור" לכאורה, בכך שאישה מקדשת על היין כדי להוציא
    ידי חובה גברים. שבת היום ואין למדריכתנו אפשרות להתייעץ. בסיטואציה כזאת ובדומותיה, המלצתי במאמר שהחיילת תשקול בעצמה כיצד לנהוג. אם הכריעה כי נכון שתקדש על היין עבור חניכיה, הגיעה לכלל החלטה נכונה. לא תמיד "שב ואל תעשה" עדיף. לעתים "קום ועשה", או בדוגמה שלפנינו "קומי ועשי", עדיף. למותר לומר כי במציאות מורכבת אחרת, במצב שבו צד האיסור נראֶה חמור יותר, ראוי להכריע
    ל"שב ואל תעשה" ומפני קוצר היריעה לא נרחיב בדוגמאות.

  3. מאת ישראל רבי:

    קראתי בכובד ראש.
    אני שואל שאלה קשה ולא יודע אם יש לה מענה : איך מונעים את התהליך שבו בעצם אדם מקבל החלטה לוותר על צד איסור מסוים (תמורת יתרון עצום בפעולה האחרת) ואז.. הבא אחריו יעשה את הפשרה הנוספת וככה בעצם לאט לאט ובלי משים נגיע לויתורים על ויתורים שבעצם יקצצו מעקרונות ההלכה לאורך זמן ? האם הכלל הוא תמיד "העמד זה מול זה" (ותתייעץ עם רב) ?

כתיבת תגובה